לפני שש שנים, בערב יום כיפור אימי זכרונה לברכה נפטרה.

במותה הותירה בי: אהבה, זעם, געגוע, צחוק, שמחה, דפוסי התנהגות,  תחושה של בית, תחושה שאין בית, ריחות, טעמים, תבשילים,

כל כך הרבה ניגודים, כאן אצלי בתינוקת הפנימית, בילדה הפנימית, בנערה הפנימית,באישה הפנימית, באם הפנימית.

חיים שלמים זה לוקח להכיל, להעיז, לא לשפוט - לסלוח.

להבין שיצרנו יחד את המסלול שיצמיח אותי/אותה/אותנו.

להבין שאנו לא קורבן - האחריות עלינו!

אחריות להיות מאושרים ומודעים בלב שלם למה שאנו ולמה שיצרנו .אחריות להתמיר רגשות קשים לשמחה ואושר, אהבה וחמלה.

בימים אלו של חשבון נפש ושל סליחות, אני מרגישה יותר מתמיד מחוברת לאלוהים, לסליחה, לתפילה.

ורק עכיו בתם שש שנים אני יכולה להביט אחורה באהבה ולומר: אמא תודה! יש לך חלק גדול במה שאני עכשיו