במאים מעטים מעיזים להתעסק בסרטים החושפים את זהותם וזהות החברה הסובבת אותם. "זרובבל", סרט הבכורה של שמואל ברו על תוככי המשפחה הגרעינית האתיופית, שזכה בפרס לדרמה מצטיינת, בפסטיבל הסרטים של חיפה, הוא סרט שכזה. ברוכים הבאים לגרסה האתיופית-ישראלית של ספייק לי   

מאת ארןהרשלג

כל במאי קולנוע ומפיק יודעים שהתעסקות בתסריטים על הגירה ומהגרים, זהות ואזרחות, הם תפוחי אדמה לוהטים שמעטים מעיזים להתעסק בהם. אולי בגלל זה היחידים שמוכנים לקחת אחריות על יצירה שכזו, הם המהגרים עצמם- "זרובבל", סרטו של הבמאי שמואל ברו הוא סרט שכזה. בפרספקטיבה של זמן יבחן סרט המציג דרמה בעלת קונפליקטים וגיבורים חצויים בין ישראליות על תנאי 'בחצי משרה' לשורשיות, לא רק על איכויותיו הקולנועיות המתבקשות, אלא גם על תרומתו או אי תרומתו לשיח הרב-תרבותי, בשאלה האם הסרט תורם להבנת הפרט, או להמשך דחיית הקבוצה על ידי אוכלוסיית הרוב. כור ההיתוך בגרסה הדורסנית שלו כבר לא קיים אמנם בישראל, אך האחים החורגים שלו עדיין שורצים ונמצאים פה בדרך כזו או אחרת. השאלה הנשאלת בסרט ומן הסתם גם במציאות, קשורה בסבך הזהות העצמית ובתודעה האישית. האם להמשיך את שושלת בית אבא ולנהוג על פי מודלים ותבניות מוכרים אך השייכים לזמן ולמקום אחר, או שמא להתנתק משרשרת הדורות, ולהוביל מהלך הישרדותי שתוכנו תלוי בכמיהה להשתייכות ולישראליות במשרה מלאה.

"אנחנו מגש הכסף"

בשביל לפרק את הסוגיה שמתוארת בפתיחה, כדאי להתחיל מהסוף הטוב. "זרובבל" בהפקתם של מרק רוזבאום ואיתי תמיר, זכה בפרס לדרמה מצטיינת בפסטיבל הסרטים של חיפה, ויעלה בקרוב על מסכי הקולנוע להקרנות מסחריות. מבחינת הסינופסיס, מבנה המסגרת והשלד הסיפורי, הקריצה של הסרט לעולם הדימויים האמריקאי הוא גלוי וחשוף כבר מהפריים הראשון. לגיבור הסרט, אם מתעלמים לרגע מגיבורים מופשטים כמו השוליים והכמיהה להיות נורמליים, קוראים יצחק אבל השם השני שלו, שהוא בעצם השם הראשון שלו הוא ספייק לי. כן, בדיוק כך, ספייק לי הבמאי האפרו-אמריקאי המצליח, שסרטיו הראשונים עסקו במאבקים היום יומיים של השחורים באמריקה (בעיקר באוזרי הארלם וברוקלין) והחיכוך הבנאלי שלהם באוכלוסיית הרוב הלבנה בעלת שם הקוד הבלתי נסבל "white trash", הדפוקה לא פחות. כמו הגיבור שלו, רוצה יצחק לגדול ולהיות במאי סרטים, ועל מנת לקדם את החזון הוא מצלם את השכונה שלו וכפועל יוצא גם את המשפחה המורחבת שלו. עין המצלמה המטלטלת והמתנועעת בחופשיות, מעניקה אמינות ועומק לדמות של הילד שחפץ בחיים אך גם בעתיד בטוח במקצוע ראוי כמו של המקומיים, ולא להחליף את אב המשפחה שעובד בעירייה במחלקת התברואה כמטאטא רחובות. זהו הפער והקוטביות הקשה לתיווך, בין "דור המדבר" המיוזע שאינו דובר את שפת המקום, או "מגש הכסף" על פי נתן אלתרמן, שעליו ניתנה לצאצאים מדינת היהודים.

מרק רוזנבאום, מפיק הסרט, שמתעסק לא מעט בסרטים שעלילתם סובבת סביב המשפחה הגרעינית והמשפחה המהגרת (כמו בקרה של "מעבר לים", "החברים של יאנה" ו"חתונה מאוחרת"), טוען כי זהו אמנם לא הסרט הראשון שעוסק בעלייה האתיופית, אך זהו הסרט העלילתי-ישראלי הראשון שנעשה בנושא. "לקח זמן עד אשר נמצאו גורמים שהיו מוכנים לממן תסריט העוסק בסיפורה של משפחה אתיופית אשר עלתה לארץ ועל שלל הקונפליקטים הנוצרים עקב המעבר לישראל. אני אישית חשבתי שזה מאוד חשוב שקהילה המונה בישראל יותר מ-100,000 אנשים, תשמיע את קולה ותספר סיפור הקשור למשבר העלייה אותו חווים העולים מאתיופיה", מסביר רוזנבאום.

ספר על תהליך מציאת הבמאי והתסריט, ואיך למעשה גילית שיש כאן סרט חשוב בעיניך.

"שמואל ברו הבמאי, פנה אלי אחרי שפיתח את התסריט בעזרת 'הקרן לעידוד הקולנוע הישראלי'. קראתי את התסריט ומצאתי אותו מעניין וחשוב. למרות שהאמצעים שעמדו בפני להפקת הסרט היו דלים ביותר, החלטתי להסתכן ולהפיק את הסרט בכל תנאי- משום שהנושא נגע לליבי, ועם זאת הבנתי את החשיבות העצומה  בכך שקהילת יהודי אתיופיה תשמיע את קולה לקהל הישראלי. וזאת בגלל שאני מרגיש כי  אנחנו יודעים מעט מדי על הקהילה האתיופית, ואיננו מודעים כלל למצוקותיה". 

עידן רייכל לדוגמה

לראיון מצטרף שמואל ברו הבמאי והתסריטאי של הסרט, שזהו אמנם הסרט העלילתי הראשון שלו, אך הוא הספיק עד היום גם להעלות הצגת יחיד ב"תיאטרונטו", ולכתוב ולשחק בקומדיה דוברת אמהרית ובסרט תיעודי. מבחינתו הקהילה האתיופית בישראל קיבלה את הסרט בסבר פנים יפות, בהתייחס כמובן למספר ההקרנות הבודדות שהיו עד כה. הסרט מבחינתו נותן לקהל האתיופי את התחושה, שסוף סוף ישנו סרט המספר את סיפורם מנקודת ראות פנימית. של מישהו  שמכיר אותם יותר טוב מכל אחד אחר שהגיע מחוץ לתרבות.

עושה הרושם שיש ניסיון לצקת לנושא דימויים מהרחוב האפרו-אמריקאי, כמו במקרה של הדמויות ספייק לי וטופאק, או בסגנון הלבוש והרדיפה המשטרתית. האם זה לא הופך את העלילה למוכרת מדי וידועה מראש?

ברו: "ההשפעה של הרחוב האפרו-אמריקאי בתחומים שונים - בעיקר במוסיקה ובספורט, נראית גם ברחוב הישראלי-צברי. וכמובן שהשפעות אלו לא פסחו גם על הרחוב האתיופי. וכן לצערי, גם בצדדים השלילים של ההשפעה. מבחינת הסרט אני לא מרגיש שישנו שום ניסיון להמציא את הגלגל מחדש, או שמא לייצר סצנות שכבר בוימו בקולנוע האמריקאי, בכל הנוגע ליחסים בין שוטרים לעבריינים צעירים. יש כאן בפרוש ניסיון לחקות את המציאות היומיומית של נערים-עבריינים, באינטראקציה בינם לבין שלטונות החוק בישראל".

אתה יכול לומר שמדובר בתסריט המבוסס על סיפור אמיתי?

ברו: "הסרט מבוסס על מציאות כללית של משפחות עולים בכלל, ואתיופים בפרט, שעוקרים מתרבות אחת לשנייה. הסרט נכתב ברובו על אוסף של חוויות ותחושות כלליות, על דמויות שהציבור הישראלי ניזון מהדימוי אותו יוצרת התקשורת על מהותם. הסרט נותן לדמויות לצאת מעמדה של 'מדוּוחים' לעמדה של 'מספרים' בעצמם. מכאן ניתן לצופה מידע מבלי  לעורר שום מניפולציה, עד כמה שאפשר, שכן עדיין מדובר בסרט עלילתי".

האם אתה חושב שהסרט יגרום לקרבה ולהבנה?ברו: "אני בטוח שסרט כמו 'זרובבל', יקרב את האתיופים לישראלים. אם נכיר יותר נוכל להתקרב אחד לשני, ואני כבר רואה תוצאות בשטח. על ידי התקרבות ושיתוף פעולה עם הקהילה האתיופית בארץ, הצליחו לדוגמא עידן רייכל ושלמה גרוניך ליצור מוסיקה מעניינת ומצליחה".