המושג התיאורטי "מקסימליזם", קורם עור וגידים והופך לתערוכה גדושה, עמוסה ורוויה, כיאה למי שקורא תיגר על "דלות החומר". למה לצפות ומה עומד בבסיס התערוכה שתינעל ב-2.10.09. ראיון אישי עם האוצרת אלין אלג'ם    

מאת ארן הרשלג 

* בציור למעלה: "מבעד למראה", דיוקן עצמי, אלין אלגם

קשה למצוא בישראל שיח תיאורטי וביקורתי שדן באמנות לעומקם של דברים. יתכן ומדובר רק בבגרות של מדינה שעדיין לא הספיקה לפתח תיאוריות מסוגננות, ויתכן שאנו נמצאים למעשה בשלב מעבר, בו הגולם הוא מצב התפתחותי שעוד יקרוץ ממנו דבר מה ססגוני ומעורר עניין. ההבחנה הזו בין תיאוריה לפרקטיקה, או החיבור ביניהם, יכול ליצור במפגש הנכון תבערה רגשית-אמנותית, או קיפאון טכני-יצירתי, במקרה בו החיבור קורס ומתפרק. 

מקסימליזם הוא העצמה

התערוכה שתוצג בגלריה של מכון אבני החל מה-9.9 (נעילה 2.10), תעסוק בנושא התיאורטי "מקסימליזם" - אותו מושג גדוש, אשר בא לידי הבעה בטכניקה של ריבוי חומרים וסגנונות, ומכיל בו את השתעבדותו של האמן לעיקרון הריבוי הפיסי, כעיקרון נפשי עמוק. למעשה ניתן לומר כי לעיתים עבודה מקסימליסטית, תשפוך אור לא רק על נושא העבודה, אלא גם ובעיקר על הנשוא - האמן עצמו. את המודל הזה מתכוונת אוצרת התערוכה אלין אלג'ם, שמכהנת גם כמרצה במחלקה לאמנות במכון אבני, ליישם בצורה רוויה, עמוסה ובעלת רבדים משתנים, ייחודיים  ובעלי משקל.
"בשבילי מקסימליזם הוא כל מה שגדוש, ולכן התאים לי להקים את התערוכה בתל אביב, שהיא כשלעצמה עמוסה, רוויה ומלאת מסתורין. מקסימליזם הוא העצמה של שלל רבדים גלויים או נסתרים. בעבודות המוצגות מונח זה תוסס ברבדים משתנים: אם בהצהרה אסתטית של עושר חזותי ויופי מישיר מבט, אם בהצהרה על מקומיות מאובחנת, אם דווקא באסקפיזם, ואם בפנטזיה הבוחנת את גבולות המבט או ברומנטיקה פואטית. המשותף לעבודות הוא שכולן מתחילות מהתשוקה, מהבהילות להגיד דבר מה באופן שאינו רק טקסטואלי אלא טוטאלי, מתמסר למעשה האמנות ולא שומר ממנו את המרחק ה'בטוח'". המונח החמקמק "בטוח", בא לייצר מצד אחד מרחב מוגן, שבעצם שומר על המכנה המשותף של כל האמנים שיציגו בתערוכה. מצד שני המצב הזה שבו מוצג נושא קונספטואלי-אחיד, מייצר מקום להשוואה והקבלה אך גם  פסיכולוגיה שבירה וחוסר בטחון.

איך את מתכננת לפרוט את המושג התיאורטי לתערוכה? 

"ההתייחסות תהיה כמובן לאמנות עצמה, אבל גם שטח התערוכה כולו יהיה מושפע מהנושא, אנשים יכנסו ויהיה אימפקט מיידי על התחושה. בתערוכה יוצגו צילומים, ציורים, פסלים ווידאו ארט של אמנים ישראלים. ההופעה תהיה מאד עשירה ופיגורטיבית, כאשר הפיגורטיבי מתפרק למופשט לפרקים, אך שומר על דחיסות ואנרגיה מרוכזת.  המקום יתפקד כחלל מקסימליסטי, גם בחוויית כל עבודה בנפרד, אך גם בחוויית החלל עצמו. החיבור בין העבודות יהווה את המתח של הוורסטיליות העשיר, המרכיב את הזהות והמקום הספציפי. מלבד זאת, כמובן שלכל עבודה תהיה אמירה משלה, שהאמן בחר לאמץ ולקחת אותה למקום אחר. אספתי אמנים מגוונים שנחשבים למקרי קצה, כך למשל עדי נחשון יציג תרבות שוליים שמתעמקת בדמויות פיגורטיביות מעוררות אימה: ויונתן שילה שבעבודות שלו יש שימת לב לאלמנטים גיאומטריים יותר.

"בעיקרון ניסיתי ליצור קבוצה של 18 אמנים צעירים, שמציגים יותר מעבודה אחת, שנמצאים באותו שלב בחיים האמנותיים שלהם. בצורה הזו מתאפשר לי לומר משהו על הזהות ואמירה יותר מרוכזת ויותר חריפה. דווקא ההצבה שלהן יחד, נועדה ליצור הרמטיות והימנעות מהתנצלות על הגודש". במיוחד כעת כשמתרחש אירוע חד פעמי בהקשר הבינלאומי של אירועי ה-ARTLV, האג'נדה הזו מייצרת אמירה הרבה יותר נוקבת ומעניינת, מאשר בהקשרים הפשטניים והמובנים מאליהם, ושואלת על המציאות המקסימליסטית הדחוסה שלנו, כשם שעל אסקפיזם. כפי שסטודנטים מפענחים את הדימוי עמו הם מתמודדים, כך צופי התערוכה יוכלו להתמקד ולפענח את העבודות. בחזרה למקום ממנו הכל התחיל הרעב ליופי, לביטוי העצמי ולהגדרת האני. בין האמנים שיציגו בתערוכה על פי גבולות הגיזרה הללו נמצאים: דויד עדיקא, דנה לב ליבנת, דנה יואלי, אריק מירנדה, טל ירושלמי, אבי סבח ואחרים.

מדוע ההתעסקות בזהות, חוזרת על עצמה?

"העיסוק בזהות המקסימליסטית, מתבטאת בתערוכה משום שברוב העבודות ישנו ממד מאד בולט של דיוקן עצמי. הרעיון שהצגתי היה שכל אמן למעשה, נראה כמו עבודתו וחי כפי שהוא עושה אמנות. ניתן לראות את זה גם ביסוד האוטוביוגרפי החריף אצל רבים מהאמנים. אני יכולה להגיד על העבודה שלי למשל, שמדובר בדיוקן העוסק באלטר-אגו וטשטוש גבולות הזהות, אצל אמן אחר זה יכול להתבטא באובייקט גותי מנצנץ, שהוא פרי עולמו הפנימי והאפל. הדיוקן הפנטזמגורי (אמנות מורכבת ואשלייתית), שהוא למעשה הדיוקן המקסימליסטי, נוכח בעבודות גם אם זהו לא הדיוקן הברור, אלא העבודה והדימוי הם עצמם הדיוקן. במובן הזה הקרבה והטוטאליות שבין האמן למעשה האמנות הם המקסימליזם".אי אפשר כמובן להפריד את ה"מקסימליזם" מאחיו החורג שמיוצג במונח "דלות החומר". השניים מתפקדים כמו ין-יאנג מטפוריים, בעוד הראשון מושפע במעגל הרחב מאמנות הרנסאנס המשופעת והמורחבת, האחר מתכתב עם חומרי יצירה דלים ומייצג מציאות חברתית רזה ומצומצמת. אפיון זה אינו מקרי שהוא בקע מהמארג החברתי-פוליטי, ששרר בישראל באותה תקופה. בהיבט הזה היה סוג של ביקורת אמנותית ממוקדת, של האמנים אל עבר החברה ההטרוגנית המקומית. אלג'ם לא מתחמקת מהרקע האידיאולוגי שממנו נובעות שתי התיאוריות.      "באמנות, המקסימליזם מסמל שבלהתחבא מאחורי 'דלות החומר', ייצוג תיאורטי ושיח פנים אמנותי - יש שרלטנות וריקבון. המושג 'מקסימליזם' הוא לא רק עודפות, אלא אקסטרימיות בכל רובד שהוא. בעבודתם של האמנים המשתתפים בתערוכה, ההופעה המקסימליסטית בין אם בפני השטח המתפקעים שלה, בסאב טקסט האלים, או המתקתק מדי שלה. יש משהו במקסימליזם שהוא דווקא חתרני. מתחת להופעה המרגשת והמפעימה של כל עבודה מקסימליסטית, מתחיל להתגבש האקזיסטנציאליזם החדש - 'מקסימליזם'".