למי שהתבלבל בספירה או שכח, בחודש שעבר חגגו בעולם ארבעים שנה לוודסטוק, שהיה חלק מהעשור הכי חרמני והורמונאלי במאה הקודמת. אם אתה זוכר את וודסטוק סימן שלא היית שם, נהוג היה לומר שנים לאחר הפסטיבל...

מאת ארן הרשלג 

מה יש לנו מעולם הפאסט-פוד התרבותי האמריקאי? לעיתים אנו בזים לו ולקלילות המאפיינת אותו, ולעיתים אנו מביטים בו כילד המתבונן בחלון הראווה של חנות הממתקים ויודע שאינו יכול ליטול מספיק כפי שדמיונו היה רוצה. כל מי שלא היה לפחות נער בשנות השישים, לא יוכל כנראה לעולם לדעת האם הן אכן היו סוערות ומשוחררות, כמו שבדרך כלל מציגים לנו אותן בשירה, במוזיקה ובפילמוגרפיה האמריקאית. לא חסרים כמובן, אירועים מכוננים בעשור הזה שנחשב לאוונגרד שבמאה ה-20: החל בעלייתו ורציחתו של הנשיא ג.פ.קנדי, אירועי מפרץ החזירים, מלחמת וייטנאם, המצאת הגלולה והמניפסט הפמיניסטי, הנחיתה על הירח, ובסוף אותו עשור עשיר, גם אירוע המוזיקה המגה מכונן שחוגג השבוע 40 שנה - "וודסטוק". כמי שהעשור ההורמוני וההרמוני הזה חמק מבין אצבעותיו, מהסיבה היחידה שהוא טרם הגיח אל אוויר העולם האפוף עשן של חומר טוב, גם בעיני אצור בתקופה הזו ובייחוד בפסטיבל וודסטוק, ריכוז חסר גבולות ופרופורציות של אינדיבידואליות, שחרור ואווירה של סוף קורס.    

אהבה חופשית - גם הכניסה

דרישת שלום מהתקופה מגיעה עכשיו, במארז מרובע באחריות "התו השמיני", ובה ארוזות לא פחות משמונה שעות שמסכמות מכל הטוב הזה: הופעות שטרם נראו של המי, ג'ון באז, גריטפול דד וג'ימי הנדריקס באורך שעתיים; סרט דוקומנטארי חדש "הסיקסטיז ודור וודסטוק"; ראיונות וגילויים חדשים עם אמנים, ידוענים, טכנאים סאונד ומוסיקאים בולטים מהתקופה, שמספרים על הרגע המיוחד שלהם בפסטיבל, ועל כך ששום דבר לא הכין אותם לכך שהם חלק מאירוע חברתי ייחודי כל כך. המופע נערך שלושה ימים החל מה-15 לאוגוסט 1969, החל מיום שישי וכלה ביום ראשון. הציפיות של המארגנים היו, לכמה עשרות אלפי בני אדם, לא יותר. לאירוע שהתגלגל מעצמו ללא יד מכוונת מקצועית הם קראו "שלושה ימים של שלום ומוזיקה", והגיעו אליו כחצי מליון איש, שחלקם הגדול לא נאלץ לשלם בכניסה, משום שההפקה לא הספיקה לגדר את המתחם. גרסת הבמאי המצורפת למארז, מציגה את ההון האנושי המורכב מביטניקים תקופתיים, היפים ריחניים, ילדי פרחים תמימים ותאבי מוזיקה הרפתקניים , הזרוקים למרגלות הבמה על שטח של מאות מטרים, כמעין גרסה עתידנית-מודרנית של תיבת נח במבנה של זוגות זוגות.  

אחווה מעורטלת, לאורה של סיגריה מגולגלת

אבל כמו בכל אירוע המוני, גם כאן היה מקום לתקלות וחוסר מזל. כבר בתחילת המופע צדו את האוזן בעיות סאונד והגברה חמורות ומביכות, הצפיפות והלכלוך לא הוסיפו הנאה, ובנוסף לכך גשמי אוגוסט החלו להרעיף על הקהל, שהיה לבוש בגדי השבת ולא הביא במזוודה מטריה או מעיל. אבל קשה היה להוריד למישהו מהמשתתפים את החיוך מהשפתיים, אולי בגלל האל.אס.די וענני המריחואנה תוצרת בית שאפפה את השדה ואולי בגלל ההבנה שמבצבצת לה פה חתיכת היסטוריה מלאת רבדים חברתיים. חשוב לזכור מצד אחד שהמלחמה בוייטנאם שהייתה בעיצומה ותנופתה של התנועה החברתית למען זכויות אדם, היו מנוע רב עוצמה של צעירים אינדיבידואליסטים לבוא ולפרוק מתחים וכעסים ולהפגין אחווה מעורטלת ללא תנאי או אשראי, לאורה של סיגריה מגולגלת. גם הכרזה שהוכנה במיוחד עבור האירוע, הייתה נגועה באהבת חינם ועוטרה ביונה הומה, הרכונה על צוואר גיטרה תכלכל, על רקע אדום אש. לאחר צפייה ללא מצמוץ בארבעת התקליטורים, אני יכול לומר כמעט בוודאות שהייתי שם, אבל כמו שאומר הפתגם האמריקאי שמתוזמר בלא מעט סדרות אמריקאיות ביניהם גם הצהובון משפחת סימפסון, "אם אתה זוכר את וודסטוק, סימן שלא היית שם", כשהכוונה בעיקר לאורגיות הסמים שהתנהלו שם. אבל בסופו של דבר הכוכבים האמיתיים של המופע היו אמני התקופה, והראשון שפתח את פסטיבל היה ריצ'י הייבנס ולאחריו ג'ון באאז, להקת סנטנה, ג'ניס ג'ופלין, גריידפול דד, המי, ג'פרסון איירפליין, ג'ו קוקר, דם יזע ודמעות, קרוסבי, סטיל, נאש ויאנג וג'מי הנדריקס האגדי ורבים אחרים.