המקור: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1207374

לעילי שלי,

השבוע זה התיישב שם בסוף, נספג עמוק בבטן. הבנתי, אחרי לא מעט זמן, ארוך כזה שלא נגמר. הבנתי שכזה אתה. מקסימון, חייכן, חכם ושעושה לאבא המון המון קוועצ`ים כאלה בבטן. כבר שנה אני קודח לכולם בפאקינג בלוג הזה, כבר שנה שאני עסוק בלדאוג, בלהבין, בלהפנים, ורק עכשיו כך נראה - בלהשלים.

ביום רביעי בערב, לקראת סוף הפגישה אצל הקלינאית, שאלתי אותה שוב - מה יהיה? איך יהיה? היא ענתה בצורה הכי כנה ומקצועית שיש. הקלינאית שלך מצליחה להוציא ממך המון בשעה אחת. אתה עובד אצלה קשה, אני רואה אותך נורא מתאמץ, כמו יודע מה נדרש ממך, וזה גם משמח, אבל זה גם נורא כואב לי לראות אותך ככה, מחפש את המילים שלא תמיד יוצאות לך בקלות.

לא תמיד זה יוצא לך ממש חלק, לפעמים קצת חלש, לפעמים קצת מבולבלי לך, לפעמים אתה לא ממש שם איתנו - אתה בעולם הקסום הזה שלך. אני מסתכל ובוכה מבפנים... לא כי זה לא יוצא לך, אבל זה לא הכי קל לך בעולם. טוב בשביל זה אנחנו הולכים אליה לא? ברור שתעדיף להישאר איתי בבית ולשחק ביחד באיזה תומס הקטר, או סתם לצחוק ביחד ולהשתולל. בזה אנחנו שנינו מעולים אני ואתה.

אצל הקלינאית עשינו מסיכה לפורים ביחד, היו לה שם עוד כמה מסכות כאלה, עם נוצות וכל מיני קישקושים. פחדת מהן נורא. כל מסכה שחבשתי נורא הפחידה אותך, וישר ביקשת שאוריד אותה. אצלי מחד כבר הדמעות בעיניים, מאידך אצלך ניכר היטב הפחד בעיניים מכל המסכות האלה. ילד שלי, עוד מעט פורים שלא תפחד לי אה!  בשביל לשקף לך קצת מהחג, ומהמסכות, ולהפיג את הפחד, אז עשינו את אותה מסכה ביחד, כזו שאתה עשית. חבשת אותה, חבשת אותה על אבא, וקצת פחות פחד לך - כי זה אתה עשית, וככה יהיה לך יותר קל להתמודד. אני גם מניח שתפגוש בעוד כמה מסכות בחיים, כי בעצם, מי מאיתנו לא...

"אלה כולם ילדים אוטיסטים שאני עובדת איתם" הקלינאית אומרת לי בחיוך, בדיוק כשהצצת שם על השולחן, תוך כדי שהיינו כברר בדרך החוצה, באיזה אלבום תמונות שהיה מונח שם. הם נראו ממש ילדים חמודים כאלה. אבל אולי יותר מהכל הם היו נראים מאושרים. רק שתהיה מאושר גם אתה. כמה אני דואג לך אתה יודע? שמחת ללכת הביתה, אמרנו יפה שלום, נתת את החיוך הכובש הזה שלך. אני מכוון את הפרצוף שלי לחדר המדרגות. הדמעות כבר מפלסות להן את הדרך על הלחיים שלי. נוסעים הביתה.

הבנתי אולי בשנה הזאת כמה דברים על אוטיסטים, ואולי על ילדים אוטיסטים בפרט. לא כל האוטיסטים אותו דבר. יש כאלה ויש כאלה. יש כאלה שרואים את העולם בצורה אחת, אחרת תופסים אותו בצורה אחרת. יש כאלה שמנפנפים בידיים, יש כאלה שחייבים לסדר כל דבר בצורה תבניתית כזאת. יש כאלה שלא מבינים למה הם בכלל צריכים לתקשר. אוטיסטים גם לא תמיד יודעים איך לתקשר, אפילו שהם רוצים. יש כאלה שלא יודעים להבין מה זה חבר ולמה חשוב שיהיה להם כזה. יש כאלה שאוהבים לציין המון עובדות מעניינות כאלה, יש כאלה שמחכים, ויש כאלה שעושים כל מיני דברים אחרים בשביל להגיד אולי - "גם אנחנו כאן, בדיוק כמו כולם". ויש עוד הרבה הרבה סימפטומים שהיריעה קצרה מלהכיל.

אוטיסטים כן מרגישים דברים! הם גם מרגישים היטב היטב איך החברה בוחנת אותם כל הזמן. ויש כך נראה ניסיון בלתי פוסק של לנסות להראות "כמו כולם" וזה בטח לא קל. מי אני בכלל שאדבר בשם מישהו כזה. אני אבא אחד קטן כזה, שמנסה ובסוף מצליח לעכל את זה. האורות כנראה מתעמעמים שם אצלי בבטן, היא כבר פחות רגישה, פחות מתכווצת, זה בסוף התיישב שם. לקח קצת זמן, בסוף התרגלתי.

שלשום השלמתי עם זה שאתה זה אתה - אוטיסט. ושיעזבו אותך מכל ההגדרות. לייט, תפקוד גבוה או השד יודע מה. "לייט" יש במיונז... כל הדרך חזרה מהקלינאית בכיתי. אתה דווקא היית מחויך שם מאחורה. שוב פעם היית צריך לראות את אבא בוכה. וזה קצת לא נעים לי שאתה רואה אותי ככה. בבית, ישבתי על הספה, בוכה ובוכה... לקחתי אותך אצלי על הברכיים, חיבקתי אותך חזק.

הסתכלת עלי, נישקתי אותך חזק. אני כל כך הייתי שבור. כי כל כך הבנתי... הסתכלת עלי בחזרה, חייכת אלי, כבשת אותי כמו תמיד, ואמרת לי בחיוך המלאכי שלך שאתה רוצה נקניקייה... כי ככה זה כנראה... אוטיסטים לא תמיד יודעים איך לפרש רגשות, וזה ממש לא אומר שאין להם משלהם - באחריות! אני יודע, כי יש לי ילד אוטיסט שאני הכי אוהב בעולם.

עוד שבוע וועדת השמה. אמא שלך ואני נלך. לא ממש יודע למה אבל הפעם אני לא אהיה כמו הפעם הקודמת כשהיינו בוועדה. זה לא משנה לי מה נחליט שם. גן רגיל, גם שפתי או לא יודע מה. אני רק רוצה שמה שלא יוחלט שם, ישרת רק אותך. אני רוצה שמה שיחליטו שם יהיה הכי נכון בשבילך. שתמיד תרגיש שאתה בבית חם. שתמיד תדע שזה המקום שלך - שאתה אוהב להיות שם. בלי מסיכות, שלך ורק שלך. זה מה שבאמת משנה לי מכל הוועדה הזאת - רק שיהיה לך טוב ילד שלי, רק שיהיה לך טוב... רק תגיד לי איזה כוכב להוריד לך ואני כבר עולה על החללית הבאה שיוצאת.

עכשיו, כשזה כבר הסוף של הבלוג של אבא, רציתי רק להגיד לך תודה. תודה שאתה שלי ותודה שאתה כזה מקסים. הבנתי כמה דברים השנה - בזכותך ורק בזכותך. בתור אחד קצת פרפקציוניסט, נתת לי המון המון תובנות יפות כאלה. ואני עוד חשבתי לתומי שאני כבר גדול ויודע הכל... אז מה אם יש לך רק כמה "סימפטומים" זה כבר ממש לא העניין. תודה שאתה שם איתי ונותן לי להבין את זה דרכך. בדרך הזאת שלך, שהיא כל כך אוהבת וטהורה. אבא אולי לא תמיד ייעשה לך הנחות, אני יודע שאנחנו צריכים לעבוד קשה, קשה מאוד. בסוף זה יישתלם, אתה עוד תראה.

אבא גם למד ממך המון דברים בשנה האחרונה. אתה יכול להיות גאה, באמת. שנינו עבדנו קשה, התרגלנו קצת, כמה שרק איבחנו אותך, אני חושב שגם אתה קצת איבחנת את אבא. אתה נסיך אמיתי כבר אמרתי? אני אפילו קצת שמח עכשיו. כי ככה זה הרבה יותר קל - ההשלמה. זה לא שחשבתי לשנות אותך חלילה, או לנסות לעשות הכל כדי לא להכיר בזה ממש לא. זה רק היה צריך קצת להיספג שם אצלי. לשבת קצת יותר חזק... זה הכל.

אוטיזם זה לא מחלה, לא נדבקים מזה, וזה גם לא לא משהו שעובר באוויר. אוטיסטים נראים ממש כמו כל אחד אחר. אל תגידו שאמרתי לכם אבל יש כאלה שמסתובבים בינינו מבלי לדעת שהם אוטיסטים, או שפשוט לא איבחנו אותם. בהתחלה בהתחלה הייתי אני, מסתכל על כל מיני אנשים ומנסה לאבחן כל מיני סוגים, כל כך חייתי את זה. עכשיו די, עזוב אותך, תפסיק להיות אידיוט.

אנ`לא מקטלג אותך בשום קטגוריה. לא חינוך מיוחד, לא צרכים מיוחדים, לא סטטיסטיקות ולא נעליים. לא מתכווץ יותר כשמתקשרים אלי מאיזה אגודה שמתרימה לכל מיני אנשים עם צרכים. רק השבוע התקשרו אלי מעמותת איל"ן... אפילו תרמתי בדיוק כמו בשנה שעברה... היה לי חשק לספר שגם לי... וכאלה... ממש לא... למי שרוצה קטלוגים שיילך לאיקאה.

אחרי כל זה, אני רואה אותך רק ככה. הבן שלי! וזהו! כל השאר זה כבר חלק מהתפאורה הזו של החיים. כי יותר מ-ה-כ-ל אתה הנסיך שלי, ואותך אני הכי אוהב בעולם, ושכל העולם יידע את זה טוב טוב. אז השבוע הבנתי שאנחנו רק בהתחלה של החיים, שמחכים שם בסיבוב לי ולך. השבוע הבנתי כמה כל השאר שטויות וכמה אני צריך לעשות רק דבר אחד באמת חשוב - לאהוב אותך. חזק חזק והרבה הרבה. 

הלוואי שתצחק שם בקדימה של החיים שלך. תצחק כל הזמן כמו שאתה צוחק היום. יש לך צחוק של ילד, כזה שאפשר להתמכר אליו בקלות. צחוק מתגלגל כזה של מלאך עם חולצה של בוב הבנאי וקרוקס. אני תמיד אהיה שם בשבילך, נטרוף את החיים ביחד. טוב אולי תהיינה שם קצת אקולליות, אולי לא תמיד תספר לי הכל, או לא ממש תביע דברים... העיקר שתצחק. תמיד יהיה לך אותי איתך. אני תמיד אחזיק לך את היד, כי גם בשביל זה יש אבא לא?

זו זכות גדולה מאוד להיות אבא שלך רק שתדע. וגם את זה אני חושב שאתה צריך לדעת. היום אני מבין הרבה יותר טוב את מה שלא חלמתי שאבין רק לפני שנה. השבת הזו אתה עם אמא, אני מקווה שאתם עושים המון כייף ביחד... גם אבא שלך מכייף השבת הזאת - באמת. אבא עכשיו רגוע ושלו. טוב איך אפשר שלא כשיש לך כזה ילד אוצר. שלא תחשוב שאני לא מתגעגע אליך, אני חושב עליך כל הזמן, אפילו שגם אני עושה כייף. שנינו, אתה ואני, מוכרחים להמשיך קדימה. השבוע הסברת לי את זה בדרך הכי יפה בעולם...

אולי קצת סליחה שזה קצת ארוך הפוסט הזה. פשוט רציתי שתדעו שאני אוהב את הילד שלי הכי בעולם. הוא גם קצת אוטיסט אתם יודעים?

וואלה...

אבא עמית