מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
מכרסם בבטן (8)
| "בכלל לא בטוח שדפי יודעת משהו," אמרתי למיכל בתור משפט אחרון לפני הטלפון לדפנה. "אם אני לא ידעתי כלום על הדואט ההזוי הזה יכול להיות שגם אימא שלה הסתירה את זה טוב. ובכלל, יכול להיות שהיא שכחה לגמרי, זה היה לפני כמעט שלושים שנה." למיכל לא היו התלבטויות בכלל. "היא הייתה בת חמש-עשרה? אז היא יודעת." היא אמרה, והיא צדקה כמובן. הקול של דפנה בטלפון היה צרוד, ובכלל לא התקשר לי לשום דבר שזכרתי. כמה פעמים במשך השיחה מצאתי את עצמי מחפש סימני-היכר מהעבר, שלא היו שם. אולי זאת לא היא בכלל, חשבתי פעם או פעמיים, אני חושב שאפילו קיוויתי שבזה תסתיים השיחה. אבל זאת כן הייתה היא. והיא הכירה אותי כמעט מיד, וידעה בדיוק על מה אני מדבר, אבל לא היה לה קל עם זה. לא בא לי על שיחות נפש אתה, בקושי ידעתי מה אני הולך להגיד לה. והיא, ברגע שביררה מה המצב של אבא, עברה למצב מסוּיָגות-מתקדם ונעצרה שם. "תראי, דפי... דפנה... אני לא יודע מה היה ביניהם, לא שאלתי אותו יותר מדי שאלות. הוא ביקש ממני לאתר את אימא שלך, זה הכול. זה מה שאני רוצה לעשות, לאתר אותה, להעביר לה את המסר - ולצאת מהתמונה כמה שיותר מהר." דפנה שתקה כמה שניות ואחר כך דיברה לאט, כאילו בכוונה. "אני לא יודעת. אני לא בטוחה שזה כל כך פשוט. אני צריכה לחשוב על זה עוד." "תשמעי, מה אני יודע בכלל. זה היה לפני כל כך הרבה זמן, אולי הוא חלם בכלל, אולי זאת המחלה, מה אני יודע." "הוא לא חלם. דבר אחד אני יכולה להגיד לך בוודאות על אבא שלך, הוא לא חלם בכלל." "אבל, דפנה, רק תגידי לי, היא... היא בסדר, אימא שלך? כלומר... היא בחיים, וכל זה?" "היא בחיים," דפנה אמרה לאט, "אוה, היא בהחלט בחיים." וזה היה הרגע הראשון בשיחה ששמעתי פסיק של חיוך בקול שלה. "אז, תראי, בואי אני אשאיר לך את המספרים שלי, ותעבירי לה אותם - " בזווית העין ראיתי את מיכל נכנסת לחדר. היא נשענה על המשקוף ושילבה ידיים. פתאום הרגשתי כמו חתול במלכודת שהשפריצו עליו מים, רציתי לקחת את עצמי ולהסתלק מכל הדבר הזה, למצוא מקום שקט רחוק רחוק מכאן. שוב הייתה שתיקה ארוכה בצד השני של הקו. ולבסוף היא אמרה: "תראה, גבי. תראה. אני לא מכירה אותך בכלל. אני לא יכולה ככה לבוא לאימא שלי עם הסיפור הזה. זה בכלל לא משהו פעוט בשבילה. תן לי קצת זמן לחשוב על זה. תראה, לפני שבועיים עברתי לצור-הדסה, עוד בונים כאן, מלא בלגן ולכלוך, אבל הסטודיו שלי כבר פועל, ואפשר להרתיח מים לקפה. תבוא לפה מחר, אחר הצהריים, הפועלים גומרים כאן בסביבות חמש. תבוא, ונראה." סגרתי את הטלפון. מיכלי רצתה לדעת איזה סטודיו יש לדפנה. ומה היא עושה בצור-הדסה. ולמה בכלל הסכמתי, ולמה אני לא יכול לסגור דברים בטלפון. "אני הולך לישון" אמרתי לה. "אין לי כוח לזה יותר." הסתובבתי בבית וכיביתי אורות, בדקתי שהדלת נעולה ונכנסתי לחדר של הילדות לראות שהן מכוסות. כרמל ישנה על הגב בפה פעור, ועל הרצפה ליד המיטה שלה מפוזרת חבילת קלפים. השמיכה של אִילִי הייתה מכווצ'צ'ת בפינה אחת והיא עצמה ישנה בפינה השנייה, דבוקה לקיר, מכודררת כמו חבילה. פרשׂתי את השמיכה ועטפתי אותה, הסתיו רק התחיל, עדיין לא קר בכלל, ובכל זאת הידקתי את השמיכה מתחתיה. "אני מדפיסה מחר, מהבוקר אני בבית הדפוס," מיכל אמרה כשנכנסתי לחדר השינה, "וכרמל הולכת להתעמלות אחר הצהריים, אני צריכה שתהיה כאן עם אִילִי , אמרתי לך את כל זה בבוקר כבר." "אני לא מבין מה הבעיה. כולה עשרים דקות נסיעה מירושלים," אמרתי למיכל. "אני אקח את אִילִי אתי, תפסיקי לדאוג. בכלל, זאת את שהחלטת שיש לה שלושה ילדים וכלב, לאִילִי יהיה עם מי לשחק..." מיכל הורידה חולצה עם הגב אלי. באור השקט של מנורות הקריאה גם הקול שלה נשמע לי עמום. "זה בכלל לא מצחיק, גבי. חוץ מזה, אין לה משפחה." "אני לא צוחק," אמרתי. "מאיפה את יודעת?" "אני יודעת. חותמת לך שאין לה."
בכניסה לחנייה ליד הבית של דפנה הייתה גבעת גרוטאות של פסולת בניין. החניתי את המכונית לידה. מאחורי הבית הוביל מורד מסולע מנוקד שיחים נמוכים אל גדר תיל. הראיתי לאִילִי על גבעה רחוקה שורה של קרוונים שנראו כאילו מישהו סידר בתי לגו צבעוניים. הדלת הייתה פתוחה לרווחה ואִילִי נצמדה אלי ואחזה בידי חזק-חזק כשהלכנו בשביל העפר אל הבית. הפעמון לא פעל, הקשתי בדלת. דפנה ירדה במדרגות, יחפה, לבושה אוברול ג'ינס גדול וחולצה אדומה, השיער שלה היה אסוף לקוקו ארוך ופרוע. על שרפרף ליד שולחן המטבח ישב אחד הפועלים, גבר כבד, מבוגר ושחור-שיער, אצבעותיו הכהות העבות אחזו כוס זכוכית עם קפה שחור, הוא היה אפוף ענן עשן סיגריה. דפנה סקרה אותי במהירות מכף רגל ועד ראש ואמרה: "אתה נראה בול אותו הדבר, לא השתנית בגרוש. זה אחמד, הוא מחכה להסעה שלו הביתה."
"אבל תכלס' מה היה?" מיכל שאלה בערב. "על מה דיברתם, מה עם אימא שלה? היא תגיד לה?" סיפרתי לה שישבנו על המרפסת והיה קצת קריר. סיפרתי לה שהיא צדקה, דפנה גרה שם לבדה, אין לה ילדים, היא אמנית-כזאת, מהזן של אלה שלא מסתדרים עם העולם. רק עכשיו העבירה את הסטודיו שלה מאיזה מושב בעמק-האלה לצור-הדסה, "היא קרמיקאית," אמרתי, "לא, לא ראיתי עבודות שלה, אבל אני בטוח שהיית מוצאת שפה משותפת אתה." "ואִילִי ? היא לא השתעממה?" לפעמים אני מסתכל על מיכלי כשהיא ממש קרובה אלי כאילו דרך זום של מצלמה וברגע אחד מסוים אני מצליח לאתר בה פינה, ריס, זווית של שפתיים, ויודע שזאת הסיבה שאני מרגיש כל-כך קרוב אליה. ואני נבהל נורא. כי פתאום הכול נראה לי הפוך, ופתאום אני מבין מה הדברים שעושים אותה כל-כך שלי, ופתאום היא כל כך מוכרת, ואני לא יכול לסבול את זה יותר. ואני לא יודע אם, ואיך, אצליח להחזיק את הקרבה הזאת בלי להתפרק ולברוח, ופתאום חנוק לי כל-כך בתוך זה.
שעה ארוכה ישבתי שם, על המרפסת עם דפנה. היא לא רצתה לספר, ואני לא ממש רציתי לדעת, אבל בסופו של דבר היא דיברה הרבה זמן. בהתחלה אִילִי ישבה עלי ונדנדה רגליים, אחר כך ירדה והחלה להסתובב במעגלים גדלים והולכים סביב הכיסא שלי. "שנה שלמה נמשך הקטע שלהם," דפנה סיפרה לי סיפור שלא ידעתי. "שנה שלמה אימא שלי הכחישה במרץ שיש לה משהו עם המנהל של בית הספר. שנה שלמה אסור היה לי לשאול שאלות. מ'זתומרת איך ידעתי? עובדה שידעתי. בבוקר, כשהיא הייתה היסטרית שנצא מהבית בזמן לבית הספר, הייתי מתחבאת עם אחי הבינוני מאחורי הבניין, והיינו מחכים לראות אותו מגיע. בול אחרי עשר דקות! הייתה לכם אסקורט לבנה, נכון? ראינו אותו מחנה אותה ברחוב ורצים לבית הספר, מהר מהר שלא נאחר. ורק אחרי שעתיים שלוש ראינו את האסקורט שלו בחנייה של המנהל." הקשבתי לדפנה ועקבתי אחרי אִילִי , שאספה פיסות עץ קטנות מרצפת המטבח המלוכלכת וסידרה אותן בשורה על השולחן. גם אחמד התבונן בה, הוא הדליק עוד סיגריה. ראיתי את אִילִי מנופפת בידה הקטנה לפזר את העשן, ואת אחמד מרחיק את הסיגריה ומושיט לה עוד כפיס עץ להניח בקצה השורה. "בסדר, גבי, אני אמסור לאימא שלי," דפנה אמרה בסוף, "אבל אני לא מאמינה שהיא תרצה לראות אותו שוב. תבין, אבא שלי הפרטי היה בן-זונה לא קטן וכשהוא עזב את הבית היא הייתה מפורקת לגמרי. אבל זה היה אפס-קצהו של מה שהיה כשאבא שלך עזב אותה. אני לא יודעת מה היה שם, אין לי מושג איך זה נגמר, אבל אני כן יודעת שהוא הלך והתוודה לאימא שלך. למה? מה אתה שואל אותי. תשאל אותו. אולי בשביל להבטיח את זה שהוא לא יחזור על זה שוב, מה אני יודעת! אבל זה גמר את אימא שלי." מיכלי הייתה בשוק. "אז אימא שלך ידעה, יוֹ, איזה סיפור. יוֹ. היא ידעה ובכל זאת הם המשיכו יחד. תראה מה זה." לא עניתי לה. ראיתי את אימא, יושבת בשתיקה בחושך ליד השולחן, ומחכה. "אבל היא הבטיחה שתגיד לה, נכון?" מיכל שאלה. "כן, היא תגיד לה. אבל זה לא כל כך פשוט, הסיפור הזה. איבון גרה באיזה חור במילווקי, בארצות הברית, כבר שנים מאז שהיא התחתנה ועזבה את הארץ."
© כל הזכויות שמורות
פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1166884 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1177648 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1188420 פרק 4: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1198870 פרק 5: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1209657 פרק 6: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1219980 פרק 7: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1231026 |
תגובות (45)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לפעמים אני מסתכל על מיכלי כשהיא ממש קרובה אלי כאילו דרך זום של מצלמה וברגע אחד מסוים אני מצליח לאתר בה פינה, ריס, זווית של שפתיים, ויודע שזאת הסיבה שאני מרגיש כל-כך קרוב אליה. ואני נבהל נורא. כי פתאום הכול נראה לי הפוך, ופתאום אני מבין מה הדברים שעושים אותה כל-כך שלי, ופתאום היא כל כך מוכרת, ואני לא יכול לסבול את זה יותר. ואני לא יודע אם, ואיך, אצליח להחזיק את הקרבה הזאת בלי להתפרק ולברוח, ופתאום חנוק לי כל-כך בתוך זה.
לא יודע איך זה קשור לסיפור , אבל זה כתוב נפלא. הקירבה מאוד מלחיצה.
חוץ מזה שיש לי להגיד לך שאני מחרופה עליך, על כל השכל,
וגם על הסיפור הזה, שאני עדיין מחכה ומחכה לפיצוץ השקט (אני כבר יודעת שככה זה יהיה, כי ככה זה מתאים לך ויאה לך) שבסופו, או באמצעיתו, כי הרי צריך לתת לדברים להרגע הרי,
יש לי גם איזו קנאה אישית לבטא פה,
שאיזה כיף לדפי שהסטודיו שלה בצור הדסה כבר גמור (יופי , תחפרי לי בפצעיי המדממים, אחותי) ושלי עוד לא,
ולא מספיק שעוד לא, אז גם יש בו רטיבות וזה דוחה אותו עוד לזמן שאני לא יודעת כמה.
שזותי אמנית מהזן שלא מסתדר עם הסביבה- אני מתה על ההגדרות שלך , שיש בהן הבנה של דקויות כמו שאין לאף אחת. יושבת לך בשקט, מאז שנולדת פחות או יותר,ומספרת לנו מה את רואה, אבל באופן שרק את רואה, וזה תמיד, אבל תמיד נופל למקום הנכון, ומאיר לכולנו, ותמיד עם ההומור הזה, הדק, המדויק, הכאילו שאיננו...
שתדעי ,
שאני אוהבת שאת לוקחת אותי ביד, למרות שאת הקטנה, ומובילה אותי שאראה סוף סוף דרך העיניים שלך. וזה נפלא , כי אני סוף סוף כבר לא אחראית, את אחראית. ופתאום אני רואה עולם שלם וחדש, נברא לי פה יש מאין ,והוא שלך.
והפלא ופלא,
אני ממש סומכת עליך.
נפלא דיתי
את יודעת שאני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך
ואין לי מה להוסיף על כך.
ואני - בכלל לא רוצה שהסיפור יגמר
ואת - תמשיכי ותמשיכי
כי שום דבר לא בוער.
נשיקות.
עידית
כתיבתך המשובחת גורמת לי
להרגיש
כמו כתבת על נוף אנושי ממחוזותי
אדיר.*
כן,
נכון.
גמאני הייתי שם, ופגשתי אותו.
הכול נכון!
מי שבאמת רוצה לראות את אחמד, הפועל הספרותי של עדית מוזמן לכאן:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1245661
עדית
גמר חתימה טובה
והכתיבה משתבחת כמו יין
*
אשר
come back soon!!
karati et hasipur
ani bmaiami das lekulam
את יודעת ,
התענוג הזה של לקרוא אותך בספר , עם דפי נייר ולא דרך המחשב, ככה בשכיבה על הספה- מחכה לזה.
כשאני קוראת ספר, החוויה אחרת, מה לעשות (הרגלים ותיקים), גם הרצף בין פרק לפרק הוא חשוב- אם עובר זמן בין קריאת פוסט אחד לשני, משהו נפגם בריכוז נראה לי.
ולכן-
מחכה כבר בציפייה לרומן הבא שלך.
שנה טובה!
שלך
מיכל
כתיבה במלוא הדרה!
וזה מאוד לא הוגן שלא נותנים לככב פעמיים לאותו משתמש! אלף כוכבים הייתי נותנת לך עכשיו על הסדרה הזאת. אלף!
ותסתכלי גם מה כתבתי לך בסוף מספר 1... :)
עכשיו מחכה בכיליון עיניים למספר 9.
אז מתברר שאת טווה בנול ואורגת מנוסה. יופי של צילומים.
ברור שהסיפור מתפתח כמו באריגה. את מוכשרת מאד. כייף גדול לקרוא
הא. אז היא הסתדרה ומצאה עצמה בעולם הזה וסיפור האהבה הכל כך אמיתי הזה הוא זיכרון במעטפה, מוטמן באחד מחדרי הלב הפנימיים.
***
חתימה טובה.
ארנה
עוד פרק מעניין בסדרה. והפעם שמתי לב שכל דמות חיה בספור באופן האמיתי ביותר. כאילו על עצמך את מספרת.
אותנטיות הדמויות שלך.
*
נעמה
אוהבת, אוהבת, אוהבת!!!
אני מצטרף לעליזלה ולצפל. פשוט מלאכת מחשבת. תודה, יקירתי, תודה.
קראתי פעם אחת. אקרא שוב.
מאחל לך הכי טוב שבעולם
הגשמה מלאה בבריאות טובה *
הגיבור שלך בקונפליקט מתחילת הסיפור. הוא כל הזמן רוצה לברוח, כאילו שאני מחכה לרגע שיהייה לו נוח, ככה לרגע קט כדי שגם אני אנשום איתו.
מחכה לפרק הבא. יופי.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1243685
למה השיר והצילום שלי מתחברים לי עם הסיפור? בטח את תדעי ולא תגלי*
הסיפור ממשיך ומתפתל בהרבה דקויות,
כשמתח תלוי באוויר . בכתיבה מצויינת .
דיתי יקרה, אני נשאבת עוד ועוד. מחכה להמשך :)
גמר חתימה טובה .
ליאורה
את בונה אט אט את הסיפור. נהדר!
ואני סקרן לראות את סיום בניית הלגו.
גמר חתימה טובה
אשר
אשוב לאחר כיפור*
כן, ככה זה, הכי טוב זה לנסוע לאמריקה,
ככה כולם פותרים את הבעיות, נוסעים לאמריקה...
ואמר כבר מי שאמר, השלום האמיתי יעשה רק בין העמים,
בין האנשים הפשוטים, לא בין המנהיגים,
תני לנו כוס קפה שחור סיגריה וכפיסים של עץ -
ותראי איך הכל מסתדר.
זה זמן איכות לי לפתוח ככה את היום עם הקפה הראשון של הבוקר
(נס) מול המלים ומסעות דימיונך (בהנחה שאכן כאלה הם),
זמן איכות שחיכיתי לו עוד מאמש.
רק על אלה, המורידים לי טיפה את האווירה והקונטקס האיכותיים -
הייתי מוותר -
השפריצו - מכווצ'צ'ת - מכודררת .
חוץ מזה - זה שמיכלי יודעת הכל מראש - זה מה זה מעצבן,
מה יש לכן אתן הנשים שאתן כל כך הרבה יותר חכמות ורגישות מאיתנו, מה ????
ב"כיפור" אני אתחיל הכל מהתחלה כי פרקי הזמן בין פרק לפרק עושים אותי קצת אהבל'ית...נו...יש לי קצת בעיות קשב וריכוז ואני צריכה כל הזמן לחזור על מה שאני קוראת. וחוצמיזה שאזלו כל כוכביי...בגלל יואב וכשרונית ועוד כמה..
קראתי את כל שמונת הפרקים ברצף.
את משתפרת. להוציא בספר כבר אמרתי?
אני רק מבקשת עותק אחד חתום - מהמהדורה הראשונה.
סיפורים קטנים של החיים שצובטים בלב ועושים טוב לנשמה.
תודה לך.
שנה מבורכת וגמר חתימה טובה
אריאנה
קוראת את הסיפור ויודעת שהמציאות עולה על כל דימיון... והחיים טומנים לנו הפתעות, ואין לדעת מה יקרה בעוד דקה שעה או יום...זה מה שיפה בחיים לא?
תודה עדית...כתוב נפלא...נהנית יותר ויותר...
שנה נפלאה לך:)
נו, את יודעת. אני ממשיכה איתך, וכבר נגמרו לי המילים, במיוחד בשעה כזו בלילה.
כבר חיכיתי לך..."במוצ"ש עדית מביאה פרק חדש :-)" ...
אז מה היה לנו?
-הרגשנו את מיכל המעשית דוחפת את גבי קדימה, עם החושים המחודדים שלה...ויחד עם זאת מידה מסויימת של קנאה גם כלפי הביקור שלו אצל דפנה... חשיפה של הרגשות שלה כלפיו...
-הקירוב/ריחוק של גבי המחפש סימנים לקרבה מצד מיכל, יחד עם הקשיים שלו מהבית להתמודד עם אינטימיות...(הרצון לברוח...)
- הסודות הצפים על פני השטח (סודות אשר קיימים במערכות יחסים בהן האינטימיות לקויה), הבגידה, הגילוי, הוידוי . כביכול נעשה תיקון מצד אחד, אך נותרה גם איבון הפגועה, ובסופו של דבר המועקות והכאבים החבויים גרמו לשני הוריו של גבי לחלות...
-והמצפון, נושא "חם" בימים הנוראים..המצפון המייסר אותנו ומביא אותנו לרצות לתקן משהו מהעבר, ולבקש סליחה. האם איבון תסלח לאבא של גבי? האם בכלל תהיה מוכנה לשמוע אותו ?
יש כאן המון חומר למחשבה , ומבחינתי יש הרבה חמלה בסיפור שלך אשר מאפשר לנו להתבונן בצורה אנושית על מעשיו של כל אדם. במיוחד הסיפור מאפשר חוסר שיפוטיות ומלמד "להכנס לנעליים של אחר", כדי להבין לעומק את המניעים שלו. פשוט נפלא !
עדית את תבני קובית לגו אחת על השניה
וקוביות יצטלבו והכל יראה מסודר
אבל מסובך כשזה קשור לרגשותיהם, של גיבורייך
הכאב הפגיעה ,האהבה ,החטא והעונש
וביחסים כאלה בדרך כלל כולם יוצאים מובסים
אלא אם צפוי בהמשך טוויסט נוסף...
כתוב מ ר ת ק ומ ש ו ב ח
"היא בחיים," דפנה אמרה לאט, "אוה, היא בהחלט בחיים."
אהמ.
מעניין מה הולך לצאת מזה...
וגם-
התמונה של הילדות המכורבלות (מה הן יודעות? מה מישהו בכלל יודע...)
והנטייה לגונן שקיימת אצל כל הדמויות בצורות שונות.
*
את מספרת סיפורים בחסד עליון, וכשאני קוראת אותך, אני נזכרת למה נכנסתי לקפה, ולמה אני נשארת.
גמח"ט!
אני משוחד ...
"שפוט"
ואלו מצבים מסוכנים
כי המשובים מוטים.
אז רק באתי לייצר נוכחות
ולהבהיר שאני דבק ועקבי
בהתיחסות ...
כתיבה משובחת
כותבת ראוייה
עונג ...
כל הסדרה
מליבי וממוחי
המלצה
למתוודעים לראשונה
מהלב ומהמוח
יואב
לפעמים אני מסתכל על מיכלי כשהיא ממש קרובה אלי
כאילו דרך זום של מצלמה
וברגע אחד מסוים אני מצליח לאתר בה פינה,
ריס, זווית של שפתיים,
!
פשוט אמנות איך שאת אורגת את זה((:
גמר חתימה טובה אהובה
שלך שרי
בחיי כואב הלב על גבי, עוד שנייה והלגו מתפרק לו ברוח הכי קלילה שמגיעה ובפריכות בדיוק כמו שלגו יודע לעשות, ותמיד ברגע הכי מותח. כשהמגדל כבר הגיע עד לשמים ואלוהים חוטף את הג'ננה :) לא מתפלאת שהוא מרגיש כמו חתול רטוב. ואת לא עושה לו את החיים קלים, בכלל לא.. פתחת פה עכשיו חתיכת לבירינט ואני מתה מסקרנות לאן כל הדרכים האלה יובילו.
וצפל ידע יפה מאוד להוציא את הקרביים של הקרביים (של גבי) ישר למקום הנכון. פלא שכולם מתלוננים שהוא גנב להם ת'תגובה? :))
צפל גנב לי את הציטוט והתגובה, אבל גם בגלל כפיס העץ שמושיט אחמד לכרמל,כדי שתשחק.
התנועות הקטנות, האדוות, בשולי הדרמה. הגב שמסובבת מיכל לגבי, קולה העמום. הרמזים שאת מפזרת, בעדינות.
שבוע טוב יקירתי, נשיקות לרוב.
אוהבת את התפתחות הסיפור שלך. את הדקויות שבו את האווירה והצבעים שיש לו.
חתימה טובה עדית
רונית
ואני מצביעה מיד אחריך...אבל לא רק בגלל זו...
גם בגלל כל הפסקאות המודפסות פה משנה שעברה...
כל אחת ואחת מהן...
(וזה לא כולל את התגובות שהיא מדפיסה אצל האחרים...)
"לפעמים אני מסתכל על מיכלי כשהיא ממש קרובה אלי כאילו דרך זום של מצלמה וברגע אחד מסוים אני מצליח לאתר בה פינה, ריס, זווית של שפתיים, ויודע שזאת הסיבה שאני מרגיש כל-כך קרוב אליה. ואני נבהל נורא. כי פתאום הכול נראה לי הפוך, ופתאום אני מבין מה הדברים שעושים אותה כל-כך שלי, ופתאום היא כל כך מוכרת, ואני לא יכול לסבול את זה יותר. ואני לא יודע אם, ואיך, אצליח להחזיק את הקרבה הזאת בלי להתפרק ולברוח, ופתאום חנוק לי כל-כך בתוך זה."
על הפיסקה הזאת אני מעניק לך את פרס "ספיר" ולא מעניין אותי מה אומרים שם בתחרות סטימצקי הזאתי.
תהיתי מה לכתוב כהתיחסות לפרק הזה.
התצלום המצורף למעלה קוביות הלגו האירו לי את הדרך.
סיפורי חיים בנויים מקוביה ועוד קוביה
ולכל קוביה ערך משלה. אהבתי לקרוא
את הקוביה הנוכחית אחת מקוביות המרקם.
דיתי.
כל הטוב והאושר לך וליקיריך.
שוקי
ה"טוויסטים" הקטנים של סיפור,
מובילים אותי כל הזמן לאיזשהו
מקום ואני ממתינה לראות איפה
תהיה התחנה הסופית.
דיתי יקרה,
קראתי בלהט ללא הפסקה
המעגלים בסיפור הזה שלך מתחילים להתבהר. הכי אני אוהבת את צורת הכתיבה. הפרטים הקטנים, השוליים מקבלים ממד של עומק בדבריה של מיכל, בשימת הלב של גבי. שום פרט לא נעלם מהעיניים של שניהם, לזה קוראים אהבה.
האהבה המתוארת כאן, היא סיפור הדומה בנטישה של אבא של גבי, את המאהבת. כמו לקחת סיפור חיים והארת את פניה של העלילה עם הדמויות. כן מסתבר שגברים לא יודעים להתמודד עם המחלה כשהיא פוקדת את אושרם וקורעת את רביד הפנינים של האהבה שלהם. האם ידעה. ושתקה.המשפט הזה עצום בעיניי. הידיעה והשתיקה.
כדי לפרוץ את עוצמת הידיעה גבי מוכן ולא מוכן לדעת. ההתלבטות נראית לעין. דפנה מוכנה ולא מוכנה להעביר את מספרי הטלפון. מיכלי בעיניה הטובות ידעה לזהות שדפנה ללא משפחה אך לא ידעה לזהות בבהירות את האמת לגבי אמו של גבי. הידיעה והשתיקה מחוברות יחדיו והן נותנות בפרק הזה את עוצמת האיפוק.
אהבתי ונהנתי*