"בכלל לא בטוח שדפי יודעת משהו," אמרתי למיכל בתור משפט אחרון לפני הטלפון לדפנה. "אם אני לא ידעתי כלום על הדואט ההזוי הזה יכול להיות שגם אימא שלה הסתירה את זה טוב. ובכלל, יכול להיות שהיא שכחה לגמרי, זה היה לפני כמעט שלושים שנה." למיכל לא היו התלבטויות בכלל. "היא הייתה בת חמש-עשרה? אז היא יודעת." היא אמרה, והיא צדקה כמובן.

הקול של דפנה בטלפון היה צרוד, ובכלל לא התקשר לי לשום דבר שזכרתי. כמה פעמים במשך השיחה מצאתי את עצמי מחפש סימני-היכר מהעבר, שלא היו שם. אולי זאת לא היא בכלל, חשבתי פעם או פעמיים, אני חושב שאפילו קיוויתי שבזה תסתיים השיחה.

אבל זאת כן הייתה היא.

והיא הכירה אותי כמעט מיד, וידעה בדיוק על מה אני מדבר, אבל לא היה לה קל עם זה. לא בא לי על שיחות נפש אתה, בקושי ידעתי מה אני הולך להגיד לה. והיא, ברגע שביררה מה המצב של אבא, עברה למצב מסוּיָגות-מתקדם ונעצרה שם.

"תראי, דפי... דפנה... אני לא יודע מה היה ביניהם, לא שאלתי אותו יותר מדי שאלות. הוא ביקש ממני לאתר את אימא שלך, זה הכול. זה מה שאני רוצה לעשות, לאתר אותה, להעביר לה את המסר - ולצאת מהתמונה כמה שיותר מהר." דפנה שתקה כמה שניות ואחר כך דיברה לאט, כאילו בכוונה.

"אני לא יודעת. אני לא בטוחה שזה כל כך פשוט. אני צריכה לחשוב על זה עוד."

"תשמעי, מה אני יודע בכלל. זה היה לפני כל כך הרבה זמן, אולי הוא חלם בכלל, אולי זאת המחלה, מה אני יודע."

"הוא לא חלם. דבר אחד אני יכולה להגיד לך בוודאות על אבא שלך, הוא לא חלם בכלל."

"אבל, דפנה, רק תגידי לי, היא... היא בסדר, אימא שלך? כלומר... היא בחיים, וכל זה?"

"היא בחיים," דפנה אמרה לאט, "אוה, היא בהחלט בחיים." וזה היה הרגע הראשון בשיחה ששמעתי פסיק של חיוך בקול שלה.

"אז, תראי, בואי אני אשאיר לך את המספרים שלי, ותעבירי לה אותם - "

בזווית העין ראיתי את מיכל נכנסת לחדר. היא נשענה על המשקוף ושילבה ידיים. פתאום הרגשתי כמו חתול במלכודת שהשפריצו עליו מים, רציתי לקחת את עצמי ולהסתלק מכל הדבר הזה, למצוא מקום שקט רחוק רחוק מכאן. שוב הייתה שתיקה ארוכה בצד השני של הקו. ולבסוף היא אמרה:

"תראה, גבי. תראה. אני לא מכירה אותך בכלל. אני לא יכולה ככה לבוא לאימא שלי עם הסיפור הזה. זה בכלל לא משהו פעוט בשבילה. תן לי קצת זמן לחשוב על זה. תראה, לפני שבועיים עברתי לצור-הדסה, עוד בונים כאן, מלא בלגן ולכלוך, אבל הסטודיו שלי כבר פועל, ואפשר להרתיח מים לקפה. תבוא לפה מחר, אחר הצהריים, הפועלים גומרים כאן בסביבות חמש. תבוא, ונראה."

סגרתי את הטלפון. מיכלי רצתה לדעת איזה סטודיו יש לדפנה. ומה היא עושה בצור-הדסה. ולמה בכלל הסכמתי, ולמה אני לא יכול לסגור דברים בטלפון. "אני הולך לישון" אמרתי לה. "אין לי כוח לזה יותר." הסתובבתי בבית וכיביתי אורות, בדקתי שהדלת נעולה ונכנסתי לחדר של הילדות לראות שהן מכוסות. כרמל ישנה על הגב בפה פעור, ועל הרצפה ליד המיטה שלה מפוזרת חבילת קלפים. השמיכה של אִילִי  הייתה מכווצ'צ'ת בפינה אחת והיא עצמה ישנה בפינה השנייה, דבוקה לקיר, מכודררת כמו חבילה. פרשׂתי את השמיכה ועטפתי אותה, הסתיו רק התחיל, עדיין לא קר בכלל, ובכל זאת הידקתי את השמיכה מתחתיה.

"אני מדפיסה מחר, מהבוקר אני בבית הדפוס," מיכל אמרה כשנכנסתי לחדר השינה, "וכרמל הולכת להתעמלות אחר הצהריים, אני צריכה שתהיה כאן עם אִילִי , אמרתי לך את כל זה בבוקר כבר."

"אני לא מבין מה הבעיה. כולה עשרים דקות נסיעה מירושלים," אמרתי למיכל. "אני אקח את אִילִי  אתי, תפסיקי לדאוג. בכלל, זאת את שהחלטת שיש לה שלושה ילדים וכלב, לאִילִי  יהיה עם מי לשחק..." מיכל הורידה חולצה עם הגב אלי. באור השקט של מנורות הקריאה גם הקול שלה נשמע לי עמום. "זה בכלל לא מצחיק, גבי. חוץ מזה, אין לה משפחה."

"אני לא צוחק," אמרתי. "מאיפה את יודעת?"

"אני יודעת. חותמת לך שאין לה."

בכניסה לחנייה ליד הבית של דפנה הייתה גבעת גרוטאות של פסולת בניין. החניתי את המכונית לידה. מאחורי הבית הוביל מורד מסולע מנוקד שיחים נמוכים אל גדר תיל. הראיתי לאִילִי  על גבעה רחוקה שורה של קרוונים שנראו כאילו מישהו סידר בתי לגו צבעוניים. הדלת הייתה פתוחה לרווחה ואִילִי  נצמדה אלי ואחזה בידי חזק-חזק כשהלכנו בשביל העפר אל הבית. הפעמון לא פעל, הקשתי בדלת. דפנה ירדה במדרגות, יחפה, לבושה אוברול ג'ינס גדול וחולצה אדומה, השיער שלה היה אסוף לקוקו ארוך ופרוע. על שרפרף ליד שולחן המטבח ישב אחד הפועלים, גבר כבד, מבוגר ושחור-שיער, אצבעותיו הכהות העבות אחזו כוס זכוכית עם קפה שחור, הוא היה אפוף ענן עשן סיגריה.

דפנה סקרה אותי במהירות מכף רגל ועד ראש ואמרה: "אתה נראה בול אותו הדבר, לא השתנית בגרוש. זה אחמד, הוא מחכה להסעה שלו הביתה."

"אבל תכלס' מה היה?" מיכל שאלה בערב. "על מה דיברתם, מה עם אימא שלה? היא תגיד לה?"

סיפרתי לה שישבנו על המרפסת והיה קצת קריר. סיפרתי לה שהיא צדקה, דפנה גרה שם לבדה, אין לה ילדים, היא אמנית-כזאת, מהזן של אלה שלא מסתדרים עם העולם. רק עכשיו העבירה את הסטודיו שלה מאיזה מושב בעמק-האלה לצור-הדסה, "היא קרמיקאית," אמרתי, "לא, לא ראיתי עבודות שלה, אבל אני בטוח שהיית מוצאת שפה משותפת אתה."

"ואִילִי ? היא לא השתעממה?"

לפעמים אני מסתכל על מיכלי כשהיא ממש קרובה אלי כאילו דרך זום של מצלמה וברגע אחד מסוים אני מצליח לאתר בה פינה, ריס, זווית של שפתיים, ויודע שזאת הסיבה שאני מרגיש כל-כך קרוב אליה. ואני נבהל נורא. כי פתאום הכול נראה לי הפוך, ופתאום אני מבין מה הדברים שעושים אותה כל-כך שלי, ופתאום היא כל כך מוכרת, ואני לא יכול לסבול את זה יותר. ואני לא יודע אם, ואיך, אצליח להחזיק את הקרבה הזאת בלי להתפרק ולברוח, ופתאום חנוק לי כל-כך בתוך זה.

שעה ארוכה ישבתי שם, על המרפסת עם דפנה. היא לא רצתה לספר, ואני לא ממש רציתי לדעת, אבל בסופו של דבר היא דיברה הרבה זמן. בהתחלה אִילִי  ישבה עלי ונדנדה רגליים, אחר כך ירדה והחלה להסתובב במעגלים גדלים והולכים סביב הכיסא שלי. "שנה שלמה נמשך הקטע שלהם," דפנה סיפרה לי סיפור שלא ידעתי. "שנה שלמה אימא שלי הכחישה במרץ שיש לה משהו עם המנהל של בית הספר. שנה שלמה אסור היה לי לשאול שאלות. מ'זתומרת איך ידעתי? עובדה שידעתי. בבוקר, כשהיא הייתה היסטרית שנצא מהבית בזמן לבית הספר, הייתי מתחבאת עם אחי הבינוני מאחורי הבניין, והיינו מחכים לראות אותו מגיע. בול אחרי עשר דקות! הייתה לכם אסקורט לבנה, נכון? ראינו אותו מחנה אותה ברחוב ורצים לבית הספר, מהר מהר שלא נאחר. ורק אחרי שעתיים שלוש ראינו את האסקורט שלו בחנייה של המנהל." הקשבתי לדפנה ועקבתי אחרי אִילִי , שאספה פיסות עץ קטנות מרצפת המטבח המלוכלכת וסידרה אותן בשורה על השולחן. גם אחמד התבונן בה, הוא הדליק עוד סיגריה. ראיתי את אִילִי  מנופפת בידה הקטנה לפזר את העשן, ואת אחמד מרחיק את הסיגריה ומושיט לה עוד כפיס עץ להניח בקצה השורה.

"בסדר, גבי, אני אמסור לאימא שלי," דפנה אמרה בסוף, "אבל אני לא מאמינה שהיא תרצה לראות אותו שוב. תבין, אבא שלי הפרטי היה בן-זונה לא קטן וכשהוא עזב את הבית היא הייתה מפורקת לגמרי. אבל זה היה אפס-קצהו של מה שהיה כשאבא שלך עזב אותה. אני לא יודעת מה היה שם, אין לי מושג איך זה נגמר, אבל אני כן יודעת שהוא הלך והתוודה לאימא שלך. למה? מה אתה שואל אותי. תשאל אותו. אולי בשביל  להבטיח את זה שהוא לא יחזור על זה שוב, מה אני יודעת! אבל זה גמר את אימא שלי."

מיכלי הייתה בשוק. "אז אימא שלך ידעה, יוֹ, איזה סיפור. יוֹ. היא ידעה ובכל זאת הם המשיכו יחד. תראה מה זה."

לא עניתי לה. ראיתי את אימא, יושבת בשתיקה בחושך ליד השולחן, ומחכה.

"אבל היא הבטיחה שתגיד לה, נכון?" מיכל שאלה.

"כן, היא תגיד לה. אבל זה לא כל כך פשוט, הסיפור הזה. איבון גרה באיזה חור במילווקי, בארצות הברית, כבר שנים מאז שהיא התחתנה ועזבה את הארץ."

© כל הזכויות שמורות