דייט ביום כיפור - הסיפור הרומנטי לשבת

לצפייה במסך מלא

דייט ביום כיפור - הסיפור הרומנטי לשבת

‎57

יחסים יום כיפור חגים

107 תגובות יום שבת, 26/9/09, 18:24

"מירה'לה, יש לך אורח!". "אימא! אני שונאת שאת קוראת לי ככה! קוראים לי מירי!", הזדעפה החיילת בת ה-19 ממעמקי חדרה המבולגן. "ואת בטח טועה, אין לי אורחים בערב יום כיפור! תשאלי את רוני, זה בטח אליו, ואם אפשר לא לקרוא לי כל רגע? אני מנסה לצום בשקט!".

אבל האורח שחיכה בסבלנות בסלון היה גבר צעיר כבן 21. מאוד לא סביר שבא לרוני בן ה-12. "שמי מיכאל", חזר ואמר בסבלנות של ברזל בפעם השלישית. "יש לי דייט עם הבת שלכם, מירי". אימא של מירי, סינר למותניה ושיער מדובלל צונח על מצחה, הייתה בעיצומה של הכנסת הכלים למדיח, אחרי הסעודה המפסקת. הדבר האחרון שהעלתה בדעתה אי פעם, הוא לארח דייט בערב יום כיפור. "מירי!", צווחה שוב. תגיעי הנה כי זה אליך!".

מסננת קללות עסיסיות שאינן יאות ליום הקדוש, השחילה מירי את גופה למכנסי הסקיני ההדוקים שהיו זרוקים על הכיסא, ובלי לטרוח אפילו לעשות סדר בגלי שערה הערמוני הכבד, הפרוע מקריאת ספר בשכיבה נעימה על ערמת כריות, פסעה יחפה לעבר הסלון, שם סירב מוחה להאמין למה שעיניה ראו: ה"טרמפ" שלה מהבסיס בדרום, שעמו הגיעה הביתה לחופשת יום כיפור הבוקר, עמד במלוא גובהו, מחייך חיוך רחב. סליחה? מה בדיוק הולך פה? מי זה מעמיס את עצמו על בני אדם חפים מפשע בערב יום כיפור? אין ספק שהוא מטורף ברמות!

"מה אתה עושה פה בדיוק?", שאלה-נהמה לעברו ללא עדינות יתרה. "את לא זוכרת?", נעץ בה עיניים ירוקות קרועות לרווחה בפליאה. "לא!", הייתה התשובה החותכת. "מה יש לי לזכור? כולה טרמפ! אמרתי 'תודה', לא?". "אז הרשי לי להזכיר לך, שאמרת לי גם שתשמחי, אם אקפוץ לבקר אותך כשאזדמן לגבעתיים במקרה ביום כיפור. אז הנה אני...ואת לא נראית ממש שמחה!".

מירי קימטה את מצחה הצחור. האם היא חולמת, או מה? הוא פשוט לא שפוי, הבן אדם! "זאת הייתה בדיחה! לא הבנת את זה? מי מזדמן במקרה לעיר אחרת ביום כיפור כשאסור לנסוע??? אתה רוצה להגיד לי שעלק-הזדמנת לגבעתיים במקרה מפתח תקווה רכוב על שטיח קסמים?". הבחור חייך . "את צודקת. זה לא היה במקרה. פשוט מצאת חן בעיניי...וקיוויתי שאם אגיע אליך עכשיו, נוכל לבלות יחד את יום כיפור, ואז אסע חזרה הביתה בערב. "

"תגיד, אתה שרוט או מה?", התנפלה מירי בשצף קצף, כשעיניה בורקות מזעם. "אמרתי לך שאני צמה ביום כיפור!!! אמרת לי שזה מנהג מטופש!!! אמרתי לך שאני מבלה את היום המיוחד הזה בלי טלוויזיה, בלי מחשב, רק עם ספרים, מנקה את הראש. אמרת לי שאני מזכירה לך את סבתא שלך! אז אחרי כל זה יש לך חוצפה לטעון שיש לנו דייט??? תעוף לי מהעיניים תיכף ומיד!"

אבל מיכאל התרווח על הספה, כשהוא מתבונן בהערכה בטבור שעמד במרכז הבטן השזופה מולו, מתחת לחולצת הטי המרושלת. "פירסינג יפה!", שיבח. "בואי שבי לידי....". מירי בלעה את הקללות שעמדו על קצה לשונה. אחרי הכול, הוריה בבית, לא נעים. היא חייבת למצוא דרך לנפנף את המטרד הזה, ויפה שעה אחת קודם! במוחה עלו סיפורי התנ"ך על נשים חכמות שידעו לעשות מה שרצו בגברים. יעל אשת חבר הקיני, שהרגה את סיסרא אחרי שהרדימה אותו בחלב...כמה חבל שיום כיפור היום ואי אפשר להציע לו עוגה ספוגה ברעל....

כנראה שכוח לא יעזור כאן. בהחלט צריך לשנות גישה. או קיי, היא תשחק את המשחק. אבל שלה, לא שלו. היא התיישבה לידו בחיוך רחב. "נו, כאשר אבדתי, אבדתי...", צחקקה, כשהיא מתקרבת אליו בצורה מסוכנת. "אתה יודע לשחק שח אולי?", שאלה במתיקות. "פניו של מיכאל הוארו מיד. "בטח! אני אלוף בזה!", התרברב. "נהדר! אני כבר מביאה את הלוח!", קפצה מירי בזריזות, וכשחזרה, היה עמה מלבד הלוח השחור-לבן, גם...אבא שלה.

"לי אין מושג במשחק המטופש הזה, אבל אבא שלי ישמח לנצח אותך, אחרי שניצח כבר את כל החברים שלו", אמרה מירי במתק שפתיים. "שחקו לכם, ותיהנו!", הוסיפה בחיוך קנטרני לעבר מיכאל הנדהם, ונעלמה בחדרה, צוללת לתוך הספר המרתק "האלים משתוללים", על אלי האולימפוס שמצאו עצמם במאה העשרים ואחת, מנסים לשרוד. נראה כמה זמן ישרוד מיכאל את משחק השח.....ברור לה שתוך דקות תשמע את טריקת הדלת והוא יעזוב מובס ומבויש.

שעה עברה, עוד שעה חלפה, ושקט חשוד בסלון. בולעת את גאוותה התגנבה מירי על בהונותיה לפתח הסלון, כאשר שמעה את קריאת הניצחון "מט!". אלא שהקריאה לא הגיעה מכיוון אביה, משום מה. "כל הכבוד!", שמעה את אביה. "מזמן לא ניצח אותי מישהו בשח. סוף סוף מירי מביאה הביתה מישהו אינטליגנטי ולא איזה זמר רוק בור ומופרע!".

אך לא מוחה היצירתי של מירי ירים ידיים. ומיד תוכנית ב' נכנסה לשלב ביצוע. "מיכאל, איזה תותח אתה! נו, מגיע לך טיול רומנטי אתי בחוץ עכשיו...", חייכה לעברו, מתבוננת ישר בעיניו, ורואה בחדווה כיצד סומק קל מווריד את לחייו השזופות. "אין כיף יותר גדול מלטייל על הכביש ביום כיפור!", קפץ מיכאל על המציאה, וכבר פסעו שניהם על הכביש המלא וגדוש אנשים, רוכבי אופניים, סקייטבורדים, והכול בהמולה נוראית, בליל של קולות, רעש, צווחות. נו, איזה יום כיפור זה אם לא...

מירי שילבה את זרועה בזו של מיכאל, פטפטה פטפוט חסר משמעות, כשעיניה תרות ללא הרף אחרי תחנת אוטובוס. הנה, סוף סוף. כעת יש לפעול בנחישות ובהחלטיות. "אני עייפה....", אמרה בטון מתפנק למיכאל, ומשכה אותו לשבת על הספסל. ברגע שהתיישב בנוחות, זינקה ממקומה, כשהיא מעווה את פניה בתיאטרליות : "אוי, איזה כאב ראש תפסתי פתאום...אני חייבת ללכת הביתה, לשכב...אתה סולח לי, נכון?" ובעוד המילים על שפתיה, התרחקה כמעט בריצה, מותירה את מיכאל ההמום על הספסל.

אח, איזו חדווה! סוף סוף התפטרה מהנודניק הזה! היא ננעלה בחדרה, מזהירה חמורות את הוריה ואחיה לבל יפריעו לה, כי יש לה כאב ראש נוראי, וגם אין לה כוח לענות להם על כל השאלות שלהם על מיכאל. בו זמנית כרתה את אוזנה לכל דפיקת דלת, לכל טריקת דלת מעלית, לכל צעדים מתקרבים....שרק לא יחזור! שרק לא יחזור! התפללה בלבה. ואכן, מיכאל לא חזר.

במוצאי יום הכיפורים יצאה מירי לתפילת "נעילה" בבית הכנסת הסמוך לביתה, כמנהגה מדי שנה. היא לא ממש מתה על בתי כנסת, אבל יום אחד בשנה היא אוהבת להיות כאן, לשמוע את תקיעת השופר בתום הצום, לחזור הביתה טהורה מזוככת, מומטרת ברכות מהחזן לשנה טובה, כשכל חטאיה נמחלו לה..."ואל תשכחו", סיים שליח הציבור את איחוליו. "על עברות שבין אדם לחברו – אין המקום מכפר! לכו ובקשו סליחה ממי שפגעתם בו, כי אם לא תעשו זאת, זה לא יכופר!".

שקועה בהרהורים עשתה מירי את דרכה הביתה, כשהיא חולפת על פני תחנת האוטובוס מהערב הקודם, ולנגד עיניה הנדהמות יושב שם לא אחר מאשר ...מיכאל. "אתה!" קראה בהפתעה. "אתה לא רוצה להגיד לי שישבת כאן מאתמול בערב עד היום?!". מיכאל הניד בראשו בעצב. "ומה רצית, שאסע לפתח תקווה ואחטוף מטר אבנים בדרך? כן, נאלצתי לישון על הספסל, אבל אל תדאגי, סלחתי לך. אחרי הכול,יום כיפור!".

מירי השפילה את עיניה, משתוקקת שהאדמה תבלע אותה. אחר הרימה ראשה ולחשה: "סליחה, מיכאל. התנהגתי בצורה מבישה. בבקשה, סלח לי!". מיכאל כרך את זרועותיו סביבה, ומשך אותה אליו ללא טינה. "אני סולח לך, אבל אעניש אותך בעונשים חמורים ביותר, והראשון מתחיל עכשיו – אנחנו יוצאים לאכול בחוץ!". היא הניחה את ראשה עם שפעת השיער הערמוני היפהפה שלה, על כתפו. הוא הסתיר חיוך קטן. נו, היא לא ממש צריכה לדעת שאת הלילה עשה אצל בן דודו שגר ברחוב ממול...

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c )