לא היו לי ציפיות גבוהות מהסרט -סרטים שזוכים באוסקר אני בדרך כלל לא סובל, בדומה לדברים אחרים שהם מיינסטרימיים להקיא כגון שלמה ארצי ומפלגת קדימה.

הסיבה שהחלטתי לראות אותו בכל זאת קשורה

א. לחסד הנעורים שאני שומר לדני בויל עוד מאז ימי shallow grave (בתרגום המטופש "חברים לרצח") וטריינספוטינג

ב. לפורמט הממכר של שעשועוני ידע כללי שאני ככ אוהב (איפה יצחק שמעוני מסתובב לאחרונה?) 

לצערי התברר בסיכומו של דבר שמדובר במוצר שבבוליווד עצמה היה נחשב לסרט מקאסטה ט'. ה"עלילה" ברמת עומק של כיפה אדומה, הדמויות שטוחות יותר מקלפים של חבורת הזבל (זוג היונים המאוהב, המאפיונר השוביניסט, המנחה המאוהב בעצמו וכן הלאה)  ולגיבור הראשי (זהירות ספוילר) הייתי מחבר  את האלקטרודות במקומות שאלוהים לא חשב עליהם.

הסרט מניח שהצופים נמצאים במצב של מוות מוחי מתקדם, ולכן בכל עת שהגיבור שוב נזכר בתשובה על סמך טראומה כלשהיא בעברו, מיד צצים פלאשבקים מיותרים לסצנה שהתרחשה לפני לא יותר מחמש דקות.  

הסרט הוא דוגמא מובהקת לאיך אפשר לבנות מוצר שיסחוף את ההמונים סביב הברקה תסריטאית אחת פשוטה (המבנה של הסרט לפי השאלות בשעשועון מי רוצה להיות מליונר), שמצליחה לייצר התרגשות ברגע השיא של הסרט.  

הדבר היחיד החיובי שיצא מהסרט הזה הוא לטעמי Paper planes של M.I.A שאם אני לא טועה והיא זכתה בגראמי - אז זה לגמרי בצדק.

לסיכום - 2 בסולם שלי (זה סולם מ 1 עד 5) ואכזבה רבתי מההתברגנות של מר בויל.