מי הם הילדים השקופים? מאת: חנה ברק אנגל: אוצרת מוזיאון חניתה. ישראל 2007 , אינסוף ידיעות על אלימות משפחתית וחברתית מתפרסמות באמצעי התקשורת באופן שוטף. רמות האלימות הולכות ומקצינות בכל תחומי חיינו, כדי להמשיך ולתפקד אנו אוטמים את עצמנו במידה מסוימת בפניהן. אין לנו דרך הגיונית ואו מעשית להתמודד איתן, הכמות האינסופית ותחושת חוסר הישע מביאה אותנו לאדישות. ואולם כנראה נמלאה הסאה ואדם חם ונדיב קם לעשות מעשה. יתכן ומעשה זה הינו טיפה בים, ואולם זה המיטב האפשרי מזווית הקיום שלה – ושלנו. התערוכה "ילדים שקופים" נולדה במטרה להסב את תשומת הלב הציבורית לאותם ילדים הסובלים מהתעללויות שונות, אותם ילדים אשר אין מי שיזעק את זעקת מצוקתם. התערוכה בה משתתפים אמנים שונים מגוונת מאוד בתכניה, כל אמן הביא עימו את הבנתו האישית, את ניסיונו, את מעמקיו כאדם חושב יוצר ואת כל האכפתיות והאמפטיה למצוקת הילדים מתוך מטרה להפוך להם לדובר, לנסות להקל על הקושי האדיר, ואולי ולו במעט – גם לנחם. התערוכה כולה מיועדת להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי, לנייד את התערוכה ברחבי הארץ למרב היישובים האפשרי, ללוות כל תערוכה בפאנל של מומחים בניסיון לשפר את התקשורת בין הגופים המטפלים. עבודה גדולה וחשובה נמצאת בידי אוצרת התערוכה חדוה דהן, תערוכות חברתיות קשות הן לאוצרות וניוד, לא פחות מעיק לעסוק בנושא כבד כאלימות כלפי ילדים לאורך זמן. תוך כדי העשייה נתקלים בסיפורי חיים קשים המלווים אותנו בהמשך. האגף לאמנות עכשווית במוזיאון חניתה רואה את עצמו כשותף לדרך, ומרוצה מההזדמנות החשובה שניתנה לו להיות חלק מפרויקט אמנותי קהילתי חברתי זה.
ילדים שקופים, מאת: חדוה דהן: אוצרת התערוכה. הרעיון נולד ברגעים של שלווה קיומית כה מובנת מאליה, על כוס קפה של שבת בבוקר מול הים. בעיתון שבידיי סקירת דו"ח המתריע בקול ענות חלושה על כך, שכל ילד רביעי בישראל נמצא מתחת לקו העוני. לצד זה, ידיעה זעירה על תלונת נערה כנגד אביה המתעלל בה מזה שנים. המלים המעטות האלה קפצו לנגד עיני כאילו לבשו אדום בוהק, וידעתי שאני רוצה לנסות לצעוק, לא לבד, לא בשקט שבסביבתי, אלא בקול גדול, קולה של אמנות המתגייסת להשפיע ולשנות. הקול הקורא לאמנים להשתתפות בתערוכה נוסח בזו הלשון: "כותרות נחבאות בעמודים אחוריים מספרות על עונשו של אב שיכור שהתעלל בבתו התינוקת והרג אותה... עונשו הקל של אח שאנס את אחותו... רופא ומטופליו הצעירים... ומידי פעם הכותרת גדלה, ביום "משעמם" במיוחד, ואנו למדים על ממדי העוני והרעב בקרב ילדי ישראל... איפה אנחנו, כשכל זה מתחולל סביבנו, קרוב אלינו ובתוכנו, יום יום ושעה שעה? לאן אנחנו מוליכים את עצמנו לאחר שצפינו בטלוויזיה בילדה פלסטינאית, (שנורתה על ידי ילדינו שלנו), נשלחת מביה"ח בחזרה לכפרה אל מותה הוודאי...במבוא לשנתון הסטטיסטי של המועצה הלאומית לשלום הילד, חוזר הד"ר יצחק קדמן שוב ושוב על המלים: "נראה שהתרגלנו... נראה שהשלמנו..." ומפרט את מוראות החיים של כה רבים מהילדים שאיתנו. קחו ילד אחד שאתם מכירים, שאתם אוהבים, התוכלו להכפילו בדמיונכם באלפים הנופלים קורבן להתעללות, באלפי ילדים רעבים?"התגובה היתה מהירה ומטלטלת. הצפייה בצילומי העבודות שנשלחו, דמתה לפתיחת תיבת צער ואימה חבויים... כאן ועכשיו מוצגות יצירותיהם של עשרים וחמישה אמנים: טווח הגילים בין דורי וטכניקות העבודה שונות ומגוונות. מקצת מהעבודות נוצרו במיוחד עבור תערוכתנו, אחרות מהוות גרעין קיים אצל יוצריהן. יש הזועקות את הכאב בצבע עז ומתפרץ, במשיחות מכחול נמרצות הנדמות כמעט חסרות שליטה. אחרות חודרות חדרי בטן דווקא בזכות הבהירות, או האסתטיות המוקפדת המנוגדת כל כך לנושאיהן. בציור ובפיסול, במיצבים, בצילום ובוידיאו ארט, בשלל סגנונות ייחודיים, מן "הסיפורים האישיים", מגוללת התערוכה סיפור חברתי רגשי, שהפן האמנותי מקנה לו משנה עוצמה. איזה מין חיבור יתהווה כאן בין קהל הצופים לבין הקורה בחלל התצוגה? דו שיח? רב רגש? האם יש לאמנות כוח להשפיע? האם אנו יכולים לגרום לשינוי עמדות, יחס, התנהגות, משהו!? האם נצליח להפוך את הילדים השקופים לנראים, לחלק ממציאות חיינו?אתם, הנמצאים פה ברגעים אלה, כל אחד ואחת, מהווים קרש הצלה... "כל המקיים נפש אחת... כאילו קיים עולם מלא"...
צילומים מעבודותיי בתערוכה. 11 יחידות ביקורת, הדפסה דיגיטלית מסגור ויטרינה. |