0

7 תגובות   יום שבת, 26/9/09, 21:44

התלבטתי המון. רציתי נורא. ידעתי שאעשה את זה הרגשתי שאהיה קרובה לפספס והרגע הגיע.   

הזמן שלי להסתער, ללכת בכל הכוח, להתמיד, להשלים את המשימה עד שאשיג. ידעתי שאני רוצה. אבל התמהמתי. הזמן התחיל לתקתק לאחור ועדיין לא עשיתי כלום. כל דקה שעוברת מבזבזת זמן יקר. המחשבות בראשי עשו את הרוב ושום דבר מעבר. ויתרתי. מצאתי  לעצמי סיבות למה לא כדאי לי, למה זה לא יקרה וכמה מיותר להשקיע את הזמן היקר שלי במשהו שבסוף יתמסמס. הזמן עבר, הכל נמכר והסיכוי אזל. יופי אמרתי לעצמי הרי צפיתי את זה שלא יהיה סיכוי וגם ככה אני מתכננת לא להיות פה. בזמן הזה בטח אטוס לטייל. מי יודע איפה אהיה. איך אפשר להתחייב חודש מראש.
היה צורך באובססיביות מסוימת, בהתמדה רצינית כדי לגרום לזה לקרות. ממש לא מתאים לי ולאופי שלי. הרי הדברים מגיעים אליי, אני לא רגילה להסתער עליהם ולהשיג אותם. הכל איכשהו מסתדר לי בסוף בלי לוותר על הדברים שאני רוצה. זה מגיע בדרך שלי, דרך לא מחייבת, שמאפשרת להמשיך ולחיות תוך כדי אבל עם הרבה יותר אי וודאות, עם סוג של אופטימיות ניצחית שמצריכה אנרגיות בלתי אפשריות והמון אמונה.
לכל אחד יש את הדרך שלו לחיות, את הדרך שלו להתנהל בחייו. לרוב האנשים קשה להאמין באופן אבסולוטי בדרכם. יש מעידות ולא תמיד הדרך מושלמת אבל מנסים. אין ברירה, משתנים קצת, משנים קצת, אבל הילד הזה הוא אני והוא נשאר בתוכי לנצח. הזמן עבר. תחושת ההחמצה על פספוס ההזדמנות ניכר בתוכי אבל המשכתי הלאה. המחשבה שאולי זה עוד יקרה לא הרפתה. אולי עוד יזדמן לי אולי זה עוד יהיה אפשרי, אולי בסוף זה יפול עליי משמיים, ההצעה תגיע אליי ואני אסכים. ברור הרי לזה קיוותי ולזה ייחלתי. אבל זה לא קרה.

האתמול הגיע. כולם נערכו כולם התרגשו ואני אמרתי לעצמי וואלה הגענו ליום המיוחל ואני פה, בארץ, בגלל החלטות כאלו ואחרות שעשיתי והנה אין לי אף תוכנית מרגשת לערב, להיפך כל הקרובים אליי נמצאים שם ואני לא אהיה. עוד ניסיתי קצת בנסיונות אחרונים, לבדוק את האופציות אולי בכל זאת המזל יאיר לי ומה שאני הכי רוצה יסתדר. היו לי כמה הצעות אבל בעולם האופטימלי שלי עדיין אין ויתורים. זה יקרה בדרך שלי אני לא יכולה לוותר, אני לא יכולה לסטות מהמסלול. אני לא יכולה להחליט שאשלם מחיר כבד יותר על זה שלא עשיתי שום דבר משמעותי בזמן. לא מה פתאום, זה אומר שאני מודה שטעיתי.
אני ממשיכה כרגיל עוד יש כמה שעות עד שעת הש', דברים יכולים להשתנות הכל עוד אפשרי. חיכיתי, ניסיתי להפעיל כמה אנשים, אבל זה לא עזר. הכל קורה במאמץ מינימלי כי מה פתאום שאסתער על המטרה כל כולי ואשיג את זה בדרך הרגילה. לא זה לא יכול לקרות.

כמה שעות לפני, אני מנסה לחשוב על תוכנית חלופית, על חצי נחמה, על פתרון זמני אני הרי לא אוותר לגמרי. החשד שאפספס מנקר. עוד כמה סמסמים כמה שיחות טלפון לחברים אבל אין שיתוף פעולה אנשים ויתרו מראש אולי הם לא כל כך רצו מלכתחילה. אולי הדרך שלהם לקבל החלטות ולהתנהל בחיים היא אחרת. מזתומרת אולי, בטוח.
שעת הש' הגיע. לא נחלתי הצלחה. הרגע הגיע ואני פיספסתי, לא מימשתי את החלום. החלטתי שאני לא מוותרת אם הגעתי לרגע והוא לא הגיע בדרך המקורית אני אמצא פתח, זה הזמן להשתמש בתוכנית המגירה. שעה וחצי עד תום האירוע ויש לי עוד זמן להיות שם. אם לא בפנים אז לפחות הכי קרוב. להרגיש אפילו קצת, בדרך שלי.

יצאתי, באופניים, רוכבת אל תוך ההגשמה העצמית אל תוך האגו שלא מוותר. תחושת הבטן אומרת שזה הדבר הכי נכון לעשות עכשיו, אני לא מוותרת. כל הדרך נוסעת בכביש, מסתכנת להדרס מימין ומשמאל אבל לא רואה ממטר ובאמת גם לא רואה כי בדרך המקורית שלי עדיין לא הלכתי לעשות משקפיים אני כבר רואה פחות טוב אבל מספיק טוב לבינתיים. כל הדרך אני שרה לעצמי, מזמזמת גאה. יודעת שזו הדרך שנכונה לי. מבסוטית מההתמדה, שמחה שאני לא מוותרת.

אני מגיעה, מתחילה לשמוע, מתחילה להרגיש, רואה עוד כמוני, נהנים, מאושרים ובייחוד אני.
עבר יותר מחודש, ואני שם באירוע עצמו, בהופעה הגדולה, שומעת אותו בלייב בלי להתחייב, בלי להחליט עם מי, בלי להחליט בכמה בלי לעמוד בתורים המטורפים, בפקקים ההיסטריים ובצפיפות עם עוד 50 אלף איש עושה סיבוב סביב כל האיצטדיון, מחליטה על השער שהכי מתאים לי ועל המיקום הכי טוב. זה רק אני והוא ועוד כמה צופים מהצד כמוני. זאת אני, לא אחרת. לא מתחרטת לא מתנצלת. עושה את זה בדרך שלי, שלמה.

סו לונג לאונרד. הללוויה. J 



דרג את התוכן: