0
התלבטתי המון. רציתי נורא. ידעתי שאעשה את זה הרגשתי שאהיה קרובה לפספס והרגע הגיע. הזמן שלי להסתער, ללכת בכל הכוח, להתמיד, להשלים את המשימה עד שאשיג. ידעתי שאני רוצה. אבל התמהמתי. הזמן התחיל לתקתק לאחור ועדיין לא עשיתי כלום. כל דקה שעוברת מבזבזת זמן יקר. המחשבות בראשי עשו את הרוב ושום דבר מעבר. ויתרתי. מצאתי לעצמי סיבות למה לא כדאי לי, למה זה לא יקרה וכמה מיותר להשקיע את הזמן היקר שלי במשהו שבסוף יתמסמס. הזמן עבר, הכל נמכר והסיכוי אזל. יופי אמרתי לעצמי הרי צפיתי את זה שלא יהיה סיכוי וגם ככה אני מתכננת לא להיות פה. בזמן הזה בטח אטוס לטייל. מי יודע איפה אהיה. איך אפשר להתחייב חודש מראש. האתמול הגיע. כולם נערכו כולם התרגשו ואני אמרתי לעצמי וואלה הגענו ליום המיוחל ואני פה, בארץ, בגלל החלטות כאלו ואחרות שעשיתי והנה אין לי אף תוכנית מרגשת לערב, להיפך כל הקרובים אליי נמצאים שם ואני לא אהיה. עוד ניסיתי קצת בנסיונות אחרונים, לבדוק את האופציות אולי בכל זאת המזל יאיר לי ומה שאני הכי רוצה יסתדר. היו לי כמה הצעות אבל בעולם האופטימלי שלי עדיין אין ויתורים. זה יקרה בדרך שלי אני לא יכולה לוותר, אני לא יכולה לסטות מהמסלול. אני לא יכולה להחליט שאשלם מחיר כבד יותר על זה שלא עשיתי שום דבר משמעותי בזמן. לא מה פתאום, זה אומר שאני מודה שטעיתי. כמה שעות לפני, אני מנסה לחשוב על תוכנית חלופית, על חצי נחמה, על פתרון זמני אני הרי לא אוותר לגמרי. החשד שאפספס מנקר. עוד כמה סמסמים כמה שיחות טלפון לחברים אבל אין שיתוף פעולה אנשים ויתרו מראש אולי הם לא כל כך רצו מלכתחילה. אולי הדרך שלהם לקבל החלטות ולהתנהל בחיים היא אחרת. מזתומרת אולי, בטוח. יצאתי, באופניים, רוכבת אל תוך ההגשמה העצמית אל תוך האגו שלא מוותר. תחושת הבטן אומרת שזה הדבר הכי נכון לעשות עכשיו, אני לא מוותרת. כל הדרך נוסעת בכביש, מסתכנת להדרס מימין ומשמאל אבל לא רואה ממטר ובאמת גם לא רואה כי בדרך המקורית שלי עדיין לא הלכתי לעשות משקפיים אני כבר רואה פחות טוב אבל מספיק טוב לבינתיים. כל הדרך אני שרה לעצמי, מזמזמת גאה. יודעת שזו הדרך שנכונה לי. מבסוטית מההתמדה, שמחה שאני לא מוותרת. אני מגיעה, מתחילה לשמוע, מתחילה להרגיש, רואה עוד כמוני, נהנים, מאושרים ובייחוד אני. סו לונג לאונרד. הללוויה. J |