כותרות TheMarker >
    ';

    חתולים במקפיא -סיפור לתחרות של עכבר קפה בשיתוף סטימצקי

    23 תגובות   יום שבת, 26/9/09, 22:07

     

    בבוקר, כשאני פותחת את העיניים, אני מרגישה בפעם הראשונה באמת כמו פושעת. כמו הנשים המשוגעות האלה שעושות אמבטיה לילדים שלהן, מלטפות להם את הראש, ואז מחזיקות אותו בתוך המים עד שנגמרות הבועות.


    קמה. מנערת בעדינות את הבנות. הולכת למטבח. מפשירה שש פרוסות לחם. מוציאה מרגרינה מהמקרר. מורחת. מרתיחה. טובלת שני תיוני תה. הולכת לחדר שלהן. מעיפה את השמיכות. מעמידה אותן עדיין רדומות. מלבישה אותן בחצאיות תואמות. קולעת להן צמות. מוליכה אותן אחת אחת למקלחת. חוזרת למטבח. אורזת שני סנדוויציים עם מרגרינה לבית הספר. הן מגיעות. אנחנו שותות תה. אנחנו שותקות. אני תולה עליהן תיקים. נוקשת להן בלחי. שולחת אותן למעלית.

    חוזרת למטבח. יושבת על כיסא. מחכה. מוודאת.

    קמה. לוקחת מזוודה על גלגלים. פותחת את המקפיא. מוציאה שקיות לחם ושמה על השולחן. מוציאה עוד שקיות לחם ושמה על השולחן. חוזרת למקפיא. שולפת אחד. עטוף בעיתון. שמה במזוודה. שולפת שני. עטוף בעיתון. שמה במזוודה. מניחה מעליהם סמרטוטים. סוגרת את הריצרץ. מחזירה את שקיות הלחם למקפיא. יוצאת החוצה. הולכת לפגוש אקס שלי.

     

    במקרה נפגשנו. באמצע הרחוב. חמש שנים לא התראינו. ישבנו בבית קפה. הוא סיפר על עצמו. השנים עשו לו טוב. יש לו עסק פרטי. משהו. לא זוכרת. לא הקשבתי. לא עניין אותי. באמצע נשברתי. סיפרתי הכל. בכיתי. זה הוא שהציע לקבור אותם בחצר שלו. בבית שלו. מה יכולתי לעשות. שבוע שלם הם יושבים במקפיא כמו שני ספינכסים קטנים, מחכים שאמא, חסרת האונים, תגמור את העבודה סוף סוף. לא הייתה לי ברירה. הסכמתי.

     

    במעלית אני מרגישה כמו דיילת שמבריחה סמים בשביל הבוס האמיתי שלה, מעבר לאוקיאנוס. ידעתי שהמעלית תיתקע. ידעתי שהכל יהיה נורא. ידעתי ששוטרים יחשדו במזוודה. שיגשו אלי ויבקשו ממני לפתוח אותה. וששוטר אחד יציץ פנימה, יזיז ביד אחת את הסמרטוטים, יסתכל לי בעיניים בלי להיות מופתע ויגיד לי שאני צריכה לבוא איתם לתחנת המשטרה.

     

    המעלית לא נתקעה. יצאתי לרחוב. אף אחד לא הסתכל עלי. שוטרים לא קפצו עלי. הלכתי למטרו.

     

    כשלקחתי את החתולים לוטרינר, ישבו לידי בחדר ההמתנה שתי נשים שמנות שליטפו את החתולים הסיאמיים שלהן, והסתכלו עלי באלכסון כששמתי את הכלובים על הרצפה. לא, אני לא כמוכן, אמרתי להן בלב, אני לא קניתי את החתולים שלי גזעיים עם תעודות בחמשת אלפים יורו.
    ישבתי שם ושתקתי. מזל שהן היו שם כי אחרת הייתי בוכה. הגיע תורי. הרמתי את שני הכלובים ונכנסתי. דיברתי עם הוטרינר. הוטרינר הכין שתי זריקות הרדמה. פתחתי את הכלובים. הקטנטנים ריחרחו את דרכם החוצה. חיבקתי אותם. מחצתי אותם. נישקתי אותם. נתתי להם את הליטופים הכי טובים שהיו לי לתת. הוטרינר עמד בצד. זזתי הצידה. הוטרינר הזריק להם. חיכיתי איתם כשהם הסתממו, צולעים ונמרחים, לא מבינים מה קורה. בסוף הם נרדמו. הוא לקח אותם לחדר השני כדי להרוג אותם. ישבתי בפינה כמו ילדה שאמרו לה לחכות למנהלת כדי לקבל עונש. הוא חזר. שתקתי. הוא אמר את המחיר. רעדתי. אין לי מספיק, אמרתי. הוא לא הבין. אמרתי: ביררתי, המחיר הוא ככה וככה. נכון, הוא אמר, זה המחיר של הפרוצדורה, אבל יש תוספת מחיר כי אנחנו דואגים גם לקבורה, זה לא סכום גבוה, גברת. זה בסדר, לא צריך, אמרתי מהר, אני אקח אותם. הוא לא הבין. אמרתי, אני אקח אותם. הוצאתי את החסכונות האחרונים שלי מהכיס והראיתי לו. הוא אמר, אין לך כרטיס אשראי. אמרתי, לא. הוא אמר, יש לך איפה לקבור אותם? אמרתי, כן.
    יצאתי החוצה עם שתי הגוויות של החתולים בתוך הכלובים. לא הסתכלתי על הלקוחות האחרים. תיסתמו, אמרתי להן בלב, בכלל איזו זכות יש לכן? יושבות פה עם מעילי פרווה ומתנשאות עלי, כאילו שיש לי ברירה, כאילו שהייתי מרדימה אותם אם היה לי עם מה להאכיל את הבנות שלי. הכנסייה נותנת צדקה לבני אדם, שתדעו לכן, לא לחתולים.
    הגעתי הביתה. לא ידעתי מה לעשות. עטפתי אותם בעיתון ודחפתי אותם הכי עמוק שאני יכולה בתוך המקפיא. אחרי שעה הבנות חזרו. אמרתי להן שהם ברחו. אמרתי להן שהם מצאו בית אחר לגור בו, בכפר, עם דשא, ועצים לטפס עליהם, ועכברים לרדוף אחריהם, ובנות בדיוק בגילן שמטפלות בהם יפה. הן צעקו ואני בכיתי. הן צעקו עלי שאני אשמה שלא שמרתי עליהם. אמרתי נכון. הן צעקו עלי שאני לא יכולה לדעת שטוב להם. אמרתי ששתי הבנות התקשרו מהכפר ואמרו שלחתולים כיף בבית החדש ושהם כל הזמן מתגעגעים אליכן, ומיד ניתקו. הן צעקו שאיך הבנות בכלל יודעות את הטלפון שלנו. אמרתי: בגלל הצ'יפ. הן צעקו עלי שאני שקרנית. אמרתי שאני לא. הן שתקו. מאז הפצע אצלן מגליד ואצלי מתפשט.

     

    במטרו החתולים מתחילים לטפטף. איך לא חשבתי על זה. אני מדמיינת איך שתי הגופות הקטנות שלהם נוזלות ומרטיבות את העיתון, נקוות בתחתית המזוודה, ומטפטפות את הטיפות האלה שאני רואה בעיניים שלי נושרות על הריצפה. שתי תחנות לפני שאני מגיעה כבר יש שלולית מתחת למושב שלי. כולם רואים ושותקים. ואני תוקעת את העיניים בחלון כאילו אני היחידה שלא שמה לב מה קורה אצלה מתחת למושב. ידעתי ששום דבר לא ייגמר בטוב. אני מנסה לכסות את המים האפורים עם המזוודה. מתכננת ככה שכל פעם אני אזיז אותה קצת כדי שהנוזל יהיה תמיד מוסתר. אבל את הריח אי אפשר להסתיר. כשמגיעה התחנה שלי אני בורחת החוצה. הולכת מהר ברחובות. כששובל של מיץ חתולים הולך אחרי.
    אני עולה לרכבת פרברים. עוברת קרון ועוד קרון. אף אחד מהם לא ריק. בסוף מוצאת מקום, מתיישבת, מתפללת, שרק הנסיעה הזו תעבור בשלום, שאף אחד לא יבוא לשבת לידי, שהכרטיסן לא יבוא. אני דוחקת את המזוודה כמה שיותר בפינה, מתחת לשולחן. אבל החתולים ממשיכים לנזול לי מהמזוודה כמו ברז מטפטף, לאט אבל בטוח. את הריח כבר מרגישים בכל הקרון, אנשים מתחילים לאתר את מקור הריח. קול שיעול מאחורי. זוג קם ועובר לקרון אחר. אנשים פותחים חלונות. ואני יושבת קפואה. רצינית מאוד. נוסעת תמימה שמחכה בסבלנות לתחנה שלה. זה הכל בגלל בעלי.

     

    כל פעם שהוא לקח אותנו לארוחה מפוארת, ידעתי מה הולך לבוא. הוא היה מספר לנו על הזדמנות עיסקית שפשוט אי אפשר לפספס, נישה שאף אחד לא נגע בה, שוק רעב, פירצה בחוק, הזדמנות שאם הוא לא ינצל אותה מיד, מישהו אחר כבר יעשה ממנה בוחטות והוא לעולם לא יסלח לעצמו. ואני הייתי מהנהנת כמו מטומטמת, מאזינה להתלהבות שבקול שלו, שואלת את עצמי אם זה מה שגרם לי להתאהב בו פעם. התוכניות המפורטות שלו כללו יבוא של לוחות אלקטרוניים מגרמניה; קרמיקה מסין; עובדים זרים מאפריקה; יום אחד פתח חנות למוצרי קוסמטיקה; אחרי חודש סגר אותה והכריח אותי לתרגם מסמכים במשרד החדש, שולחן ליד המזכירה שלו, שברור מאיזה שיקולים העסיק אותה. במשך תקופה העסקים באמת הצליחו לא רע. בתוך חודש הבית שלנו התמלא בכל טוב. הוא היה לוקח אותנו להפלגות בספינות פאר, למרות שלא כל כך רצינו, סוחב אותנו למסיבות עם השותפים שלו לעסקים ומתגאה בפניהם איזו אישה יפה יש לו, ואֵילּו בנות, שעוד כמה שנים בטוח יהיו כוסיות.
    ואז משהו היה משתבש; העסק התחיל להתדרדר, הוא היה מסתכסך עם השותפים, או שהמשטרה הסתכסכה איתו. שלוש פעמים היינו צריכות לארוז הכל ולעבור מחוץ לעיר, ופעם לא הייתה לנו ברירה אלא לקום ולעזוב לגמרי את ישראל. מאז לא חזרנו. את כל החפצים שקנה בתקופת הגאות, מכר באיזו סימטה לאיזה סוחר שהוא הכיר השד יודע מאיפה. גם המקרר התחיל להתרוקן. הוא היה נכנס למרה שחורה ובכה ימים שלמים על כמה שהוא אידיוט ועל איך זה יכול להיות שהוא מביא אותנו שוב למצב הזה ולא לומד אף פעם. ואנחנו היינו מנחמות אותו כי הוא באמת היה מסכן, והחרטה התעללה בו מבפנים כמו וירוס של כלבת.
    אבל הפעם אמרתי לו שלא; אני לא לוקחת עכשיו את הבנות שלנו ואת כל החפצים שבקושי גמרנו לפרוק מפעם קודמת, ועוברת איתו לקמבודיה. וגם לא מעניין אותי לשמוע מה הרעיון ואיך נחיה שם כמו מלכּות, וכמה טוב שהבנות יכירו תרבות חדשה וילמדו עוד שפה, וכמה שמחירי השכירות שם מגוכחים, ושבכלל נהיה עשירים שם, ומה אנחנו עושים בכלל באירופה שהכל פה כל כך יקר שאפשר למות.
    אתה יכול לנסוע לבד. אנחנו נשארות כאן. אמרתי לו, ולא האמנתי שזו באמת אני שאומרת את הדברים האלה.

    למחרת הוא טס. אמר שישלח בקרוב לשלושתינו כרטיסי טיסה במחלקת עסקים, יחד עם החתולים, כשרק יסתדר קצת.

     

    האוטובוס עוצר בתחנה. קמה מהר. גוררת את המזוודה. הולכת מהר לדלת. נתקלת במישהו. לא עוצרת. יוצאת. אני בחוץ. נושמת. יש רוח נעימה. ושקט. חמש דקות הליכה מהבית של האקס שלי ועכשיו אני כבר ממש בטוחה שהוא לא יהיה שם. שאני אדפוק בדלת והוא לא יענה. כבר מדמיינת את עצמי חופרת בחצר שלו בור עם הידיים, מגרדת את האדמה עם הציפורניים, מכאיבה לעצמי בכוונה. אנשים שעוברים ברחוב עוצרים, מסתכלים, מתאספים. ואני עם החתולים. מה קרה להם. שואל מישהו. היא הרגה אותם כי אין לה כסף להאכיל את הבנות שלה. עונה לו מישהי. מי שאין לו כסף להאכיל את הילדים שלו, שלא יגדל חתולים. אומר איש גבוה עם משקפי שמש. מי שהורג את החתולים שלו, ככה בלי בעיה, בסוף יהרוג גם את הילדים שלו. אומר צעיר במעיל ג'ינס. זה הכל בגלל בעלה שאין להם כסף. אומרת אותה בחורה. מי שמאשים אחרים במצבו לעולם לא יצא מהבור. אומר האיש במשקפי השמש. אבל למה היא קוברת אותם פה באמצע החצר. אומר הצעיר. כי האקס שלה הבריז לה. זה הבית שלו. הוא הבטיח לעזור לה. אומרת הבחורה. סומכת על אחרים, אומר האיש במשקפי השמש, מתאים לה, גם אני במקומו הייתי מבריז לה, שתלמד.

     

    אבל כשהגעתי האקס שלי כבר חיכה לי עם את ומקוש. וחפרנו בור באדמה. והכנסנו לשם את החתולים. וכיסינו אותם באדמה. והוא הכין צלב קטן ורשם עליו את השמות שלהם. והבטיח לי שאוכל לבוא לבקר אותם מתי שארצה. ואמרתי לו: כן, תודה. וידעתי שלא אבוא. ובסוף אמרנו יחד תפילה קטנה, מחובקים, מעל הקבר.
    ואחר כך נכנסנו אליו הביתה ושתינו יין.

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/2/10 15:31:
      ועוד דבר קטן הסיפור עשוי בכשרון רב ומעורר כמעט חושני
        10/2/10 15:27:
      סיפור נוראי מבחיל אבל כתוב בכישרון מרשים ביותר ואוי לאותה אירופה שבכזו קלות מוציאים להורג ברשיון חתולים
        12/1/10 15:57:
      היי קראתי עכשיו את הסיפור באתר וויבוק ומאוד נהנתי ,המתח והדמות הראשית . גם אני חושבת שסיפור נבדק לפי מה שהוא גורם לקורא להרגיש ובכל זאת חשבתי גם שמדובר באקס שחזר מקמבודיה ,אז אם זה אחד אחר ולא הבעל כי אני כבר הסקתי שגם נפרדה ממנו,אולי צריך לכתוב שזה אקס חבר או לתת לו שם שידעו שזה מישהו אחר . אולי גם בגלל שהיא מדברת על העסק שיש לו ושהוא מצליח זה מבלבל . בכל מקרה נהנתי תודה .
        27/12/09 23:40:


      *

      וואו!!!

      אהבתי מאד.

      כתוב מעולה, מבינה למה זכית!

        23/12/09 13:22:

      סיפור מעולה, כתוב מצויין, מכניס את הקורא ישר לתוך נבכי נפשה של הגיבורה.

      ברכות על הזכייה- אשמח לקרוא עוד יצירות פרי עטך.

        27/11/09 16:09:

      צטט: יוסף זיתוני 2009-11-27 06:41:33

      איפה יש בארץ רכבת פרברים? חוץ מזה האקס הלא נימצא בקמבודיה . ולפתע הוא מגיח לצרכי הקבורה.מצטער, כי יש לי חולשה לבדוק חומר כתוב ולהעמידו במבחן היגיון ההיתכנות  לסיכום איני יודע איך החברים בוחרים את הסיפור הזוכה  ולפי איזה אמות מידה קובעים את האיכויות בכלל אך לא נבכה על חלב שנשפך. עם סטימצקי יש לי ניסיון גרוע  יוסף.

       ראשית, מי אמר שהסיפור מתרחש בארץ?

      שנית, באירופה למשל, נפוץ מאוד להרדים חתולים ולהמיתם. למעשה זהו העיסוק העיקרי של מרפאות רבות.

      האקס הוא לא הבעל שברח לקמבודיה, הוא האקס ("במקרה נפגשנו. באמצע הרחוב. חמש שנים לא התראינו"). 

       

      השאלה היא לא מה כולם עושים ואם "תמיד יש דרישה" לחתולים, אלא מה עושה הגיבורה הספציפית בסיפור,

      ומה מתרחש בנפשה שלה.

      היא כנראה לא העלתה בדעתה ששקיות פלסטיק הומצאו גם עבור חתולים מתים.

       

      בעיניי, סיפור טוב - מטרתו לא להוסיף סימני קריאה (כמו מאמר דעה למשל), אלא להוסיף סימני שאלה.

      ולכן גם איכות של יצירה ספרותית לא נמדדת בציון מ- 0 עד 10, אלא במה שהיא מחוללת אצל הקורא.

       

      סופ"ש מצויין לכולם ושבת שלום. 

       

       

        27/11/09 11:43:

      צטט: יוסף זיתוני 2009-11-27 06:28:02

      שקיות הפלסטיק הומצאו גם עבור דברים כאלה כמו חתולים מתים לדוגמא. וחוץ מזה למה להרדים ולהמית אפשר למסור לידידים תמיד יש דרישה. או שזו סתם רשעות לשמה  המרומזת בתחילת הסיפור.בשל החלטה של,גם לי גם לך לא יהיה"

       

       

      א. היה חור בשקית. בהחלט יכול להיות שיש חורים גם בסיפור.

      ב. הגיון זה חשוב. מאוד חשוב. אבל הוא לא אמת המידה היחידה.

       

       

        27/11/09 06:41:
      איפה יש בארץ רכבת פרברים? חוץ מזה האקס הלא נימצא בקמבודיה . ולפתע הוא מגיח לצרכי הקבורה.מצטער, כי יש לי חולשה לבדוק חומר כתוב ולהעמידו במבחן היגיון ההיתכנות  לסיכום איני יודע איך החברים בוחרים את הסיפור הזוכה  ולפי איזה אמות מידה קובעים את האיכויות בכלל אך לא נבכה על חלב שנשפך. עם סטימצקי יש לי ניסיון גרוע  יוסף.
        27/11/09 06:28:
      שקיות הפלסטיק הומצאו גם עבור דברים כאלה כמו חתולים מתים לדוגמא. וחוץ מזה למה להרדים ולהמית אפשר למסור לידידים תמיד יש דרישה. או שזו סתם רשעות לשמה  המרומזת בתחילת הסיפור.בשל החלטה של,גם לי גם לך לא יהיה"
        26/11/09 16:31:

       מעולה!
        22/11/09 14:23:


      הגעתי דרך פוסט אחר.

      מקסים.

      כתוב נפלא ומהנה.

      ברכות לזכייתך, מגיע לך.

       

        22/11/09 12:48:


      סיפור מעולה

      אהבתי מאד

      אני כבר מציע לך חברות

      רון

      :-)

        21/11/09 19:03:

      תודה רבה על הקריאה וההערות של כולכם.

      שיהיה שבוע מקסים. 

      אופיר עוז 

        21/11/09 07:27:

      כתוב יפה מאוווד.

      קראתי בנשימה אחת.

      הלבטים של האישה כתובים בצורה נפלאה.

      אהבתי.

      חזק ואמץ. *

        19/11/09 17:42:
      איחוליי  !
        19/11/09 03:32:


      עשוי טוב.

      אבל לא הגיוני.

       

      אפשר גם למסור לאימוץ כידוע...ולכן לעניות דעתי (הלא מלומדת) המוטיב המרכזי בסיפור, שבאמצעותו אתה מעביר את המסר האמיתי  (את התכלס יענו) פשוט מאבד מאמינותו וערכו.

       

      עד כאן ביקורת פלצנית להפעם.

       

      :)

       

       

        18/11/09 11:34:
      וואו!
      *
        18/11/09 10:11:

      מצוין

        13/11/09 20:39:

      לא קל לקריאה...

       

      כתוב טוב *

        5/11/09 22:48:


      סיפור מעניין. התחלה מאוד מענינת ומושכת. בהמשך- יותר מדי פרטים ופחות רגש לטעמי.

      בהצלחה !

        26/9/09 22:13:

      שלום לכולם. 

      סילחו לי על שלושת הפוסטים העוקבים.

      בעוונותי אני חלש וחדש בנושאי פוסטים ובלוגים עד כדי כך שאפילו לא מצאתי את האפשרות למחוק פוסט קודם...

      בכל מקרה, האחרון הוא המעודכן.

      עמכם הסליחה.

       

      קריאה נעימה ושנת הגשמת חלומות לכולם. 

      ארכיון

      פרופיל

      אופיר עוז
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין