| טרנד ההסלחה. כולם מבקשים סליחה. כולם מחוּלים. איזה מזל שאפשר לצום ולכפר על כל הדרעק מהשנה הקודמת. וידוי קל - אני לא צמה. וידוי קל פחות- בכל שנה מתגנב פחד ללב, שאולי הוא רואה אותי מלמעלה וחוטף עליי חורפה. מצד שני, כשאני חושבת על זה לעומק, אני שואלת את עצמי שאלה שהוא בטח ישאל אם אצום: "על מי את חושבת שאת עובדת?".
גדלתי בבית חילוני. אני לא מקיימת מצוות. אלה לא נורמות שהושרשו בי מהבית. מצד שני, מוסר, יושר וצדק הם קווים מנחים בעיניי והם גם לא הושרשו בי מהבית. לצערי הגדול, הערכים שחשובים לי כל כך, מפילים אותי לא מעט בחיי. אמא שלי תמיד אומרת לי להפסיק להיות צדיקה יותר מהאפיפיור... רק שזה לא קשור לאפיפיור. זה קשור אלי ולמצפון שלי. נראה לי הזוי להרגיש סבבה להיות חרא כל השנה , כי אפשר לבקש על זה סליחה ביום כיפור. נראה לי הזוי שאנשים שלא מקיימים מצוות כל השנה , צמים ביום כיפור. אין לי צורך לבקש סליחה ואין לי צורך לצום. אני מבקשת סליחה מייד כשאני צריכה, ואני צמה משעה חמש בערב במשך שבוע שלם, אם נראה לי שהתחת חרג קצת מפרופורציות.
אבל ביום כיפור, בגלל כל האווירה סביב שכולם כל כך טובים פתאום ומבקשים מחילות, הצורך לשמוע בקשת סליחה גובר. אני מחכה לבקשת סליחה אמיתית, כזו שתשחרר אותי .לא סליחה מהפה בשביל העיתונאים, בשביל השופטים שעומדים לחרוץ את גורלך ואולי ירחמו עליך. אלא סליחה מהלב, מתוך הכרה של: 'וואלה, אני פאקינג יושב 7 שנים. עשיתי דבר נורא ואיום. חיים של מספר נפשות נהרסו וזה בגללי'. שנה שלמה של צום לא תכפר על זה, אבל אולי סליחה מהלב תעזור להקל במעט. שנים חיכיתי לסליחה, שלא רק שלא הגיעה. במקומה הופנו אלי ערימות של הכפשות וזבל. שקרים איומים. בחג הזה אני כבר לא מחכה יותר.
אני מבקשת סליחה מכן בנות יקרות, שותפתיי לכאב נורא. החלטתי להפסיק להתעמת איתו, להפסיק לצעוק את הצעקה שלנו ולהוריד את הדגל אותו נשאתי תקופה ארוכה. את הפוסטים שפרסמתי בתקופת המשפט, הורדתי כבר מזמן. שמרתי אותם במחשב שלי, ולא פעם אני חוזרת אל החיבוק המדהים של אלה שליוו אותי. האקט האחרון מבחינתי, הוא סירוב לשתף שוב פעולה עם התקשורת שמשום מה ממשיכה לבחוש , ורוצה עדיין לתת במה לאנס מורשע. כי מה שיותר צהוב יותר מוכר. וזה לא משנה להם אם זה פותח לנו שוב ושוב את הפצעים ומדמם מחדש. זה לא מעניין אותם, בדיוק כמו שלא עניין אותם כשעמדו לייד ביתה של רונה רמון לפני שקיבלה את הבשורה האיומה על מות בנה ובהבזקי המצלמות שלהם, גרמו לה להבין את הנורא מכל . אבי ניר, אתה יותר מכולם צריך להבין מדוע אני לא מוכנה לשתף פעולה עם הסרט המיותר הזה שהחלטתם לעשות עליו, ואתה גם צריך להודיע לאותם "יוצרים" שאין מקום לסרט כזה בלוח השידורים שלך. אין לי ספק שלא תעשה את זה. ואין לי ספק שלא תבקש ממני סליחה אחרי שישודר.
השנה ,כבכל שנה , אני לא צמה. אבל אני מישירה מבט לדמות שמשתקפת מולי בראי. את המוסר, ההגינות והמצפון שלי לא איבדתי ולו לרגע אחד. זה רק הצדק הארור הזה שהפסקתי לרדוף אחריו. ואני לגמרי שלמה עם זה.
גמר חתימה טובה. |