לא שמתי לב איך היום טס ועבר, כמעט לא הרגשתי אותו. הזמן נדבק לעצמו ומלבד כמה יציאות הכרחיות נעדרתי ממנו לגמרי. הוא חלף כמו רכבת. חבל שלא נופפתי לו לשלום. ישבנו על צוק מעל הים והוא אמר שהוא מקווה להיות מאושר יום אחד. הבנתי את המשפט אבל לא ראיתי על מה הוא מדבר. דחפתי לו מרפק ואמרתי שאני מצטערת, לא מכירה בשאיפה לאושר. להיות חופשייה לעשות מה שאני רוצה, זו שאיפה לגיטימית, גם אם היא כרוכה בסבל. ולא שאני מתנגדת להיות מאושרת כמובן, אלא שהאושר הוא תוצר לוואי בלבד, גמול לרצון שהתמלא ולא תכלית לעצמו. וזה הפוך כמובן למה שאמרתי בפעם הקודמת, אבל זה לא ממש משנה, אף אחד לא שם לב.