כותרות TheMarker >
    ';

    ניו מדיה ודוקומנטרי

    ארכיון

    0

    "אתה רואה אנשים נהרגים סביבך, אתה רואה חוסר אונים, אתה רואה שצה"ל לא מגיע..." 36 שנה למלחמת יום הכיפורים

    34 תגובות   יום ראשון, 27/9/09, 07:47

    ''

    השיר המצורף: "ונתנה תוקף" לחן: יאיר רוזנבלום, ביצוע חנוך אלבלק ומקהלת בית השיטה. בתחילת שנות ה-90 חיבר יאיר רוזנבלום לחן מודרני לפיוט, כמחווה לחברי קיבוץ בית השיטה.  נפילת 11 מחברי הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים, הקיבוץ שאיבד את המספר הגדול ביותר מבניו במלחמה זו, שינתה את יחסם של רבים מחברי הקיבוץ ליום זה, שהפך ליום זיכרון המחובר ליום הדין של כלל העם היהודי.  

     

      "אתה רואה אנשים נהרגים סביבך, אתה רואה חוסר אונים, אתה רואה שצה"ל לא מגיע..." שיחות עם שני רופאים גדודיים בחזית הדרום בקרבות מלחמת יום הכיפורים

     

        פרופ' אבי עורי היה הרופא במוצב חיזיון שעל קוו בר לב בגדות תעלת סואץ, מול התקיפה המצרית שהשאירה את המילואימניקים בעמדות לבד מול צבא אויב שלם, ללא הרבה סיכוי: מי שלא נהרג נפל בשבי. עורי נפצע קשה ונפל בשבי המצרי וכיום הוא מומחה לרפואה שיקומית, פרופ' פנחס לבנה, מנהל המערך האורולוגי במרכז רבין, היה רופא  מתחיל צעיר כשמצא עצמו בתופת של קרב החווה הסינית, כרופא הגדודי באותו לילה עקוב מדם. לפני כעשור ראיינתי את שניהם והם סיפרו על המלחמה, ההפתעה, הפחד והגבורה. 

     

    פרופ' אבי עורי, מומחה לרפואה שיקומית ששירת כרופא גדודי  במוצב חיזיון שבחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.  

    ש. ספר לי קצת על הרקע שלך?

    ת. נולדתי בארץ בנתניה ב1948, ממש כמו המדינה. הורי הוריי ברחו מפולין, בצו פנימי, בין המעטים שברחו, אבי הוא בן דודו של משה סנה, גם משה סנה היה רופא, וגם בנו אפריים, ככה שיש הרבה רופאים במשפחה.   התחלתי ללמוד רפואה כעתודאי ב66, מלחמת ששת הימים זה סוף שנה א', היינו עתודאים, גויסנו ושוחררנו, ואז הלכנו לכפר הנשיא עם חבורה קטנה וספגנו הפגזה קשה סורית עם תום ששת הימים, לימודי הרפואה, מילואים. 

     

     ש. במלחמת יום הכיפורים כבר היית רופא?

     

    ת. כן, בסוף הסטאז'', אז כל סטאז'ר היה צריך להקדיש חודש מהסטאז'' לצה"ל, איפה? בתעלה. כיוון שהתחתנתי באפריל 73 באמצע הסטאז' ביקשתי לעשות את המילואים בסופו, וכך יצא שבספטמבר אני יורד לחודש מילואים, ובשישי באוקטובר כידוע התחילה מלחמה. איכשהו הגורל הוא שהייתי צריך לסיים את המילואים בשישי, ביום כיפור, איזה טעות במחשב, יצא אוטובוס עם בנות ששירתו כחובשות, אבל בשנייה האחרונה שמעו שיש רופא בשטח והורידו אותי, וקיבלתי פקודה לרדת חזרה לקוו, לא ידעתי מה הולך.  היתה כוננות ג' גם ביום חמישי, על מלחמה אף אחד לא ידע, והגעתי למעוז שעה לפני המלחמה, כולם ישנו. שאננות. היינו 21 במעוז. פתאום בא אליי המח"ט לימים תא"ל דורון מייזלס ז"ל שהיה רופא חטיבתי, ידעו שיש רופא בשטח, וביקשו ממני לרדת למעוז, והבונוס יהיה שאני אחזור במטוס לת"א, אז באמת טסתי, אבל זה היה חודש וחצי יותר מאוחר ומקהיר ולא מרפידים, פירקתי והייתי יחידי עם מדים, חום לא נורמלי, שבת יום כיפור, חטיבה ירושלמית, הרבה דתיים, אמרו שתהיה הפגזה , הכנתי את כל הציוד הרפואי, התחילה התופת והשאר כבר רשום בדפי ההיסטוריה... 

     

     ש. אמרת לי קודם שהישרדות היא עניין של אינטואיציה. אתה יכול להסביר?

    ת. תראי, כל בעל חיים יש לו אינטואיציה להישרד. הישרדות מנקודת המבט שלי זה החלטות, וניבוי, מה יהיה בעוד שנייה, דקה, זו החוכמה. ברמה שלי במעוז הקטן 21 איש יושבים יש צורות מיתה אחרות, מה לעשות בדקה הבאה, אתה עושה החלטות. היתה איזה דקה כשהייתי במוצב היה פתח ואני עמדתי בפתח, סרחון לא נורמלי, הפרשות, זיעה דם, גיהינום, אז הלכתי לאוויר קצת, ופתאום פצצה, טאח, הייתי נשאר לא הייתי נשאר בחיים. או רגע שהסתובבתי לרגע ופתאום כדור עובר איפה שהייתי דקה לפני כן. 

     

     ש. השאלה אם בזמן אמת אתה מודע לסכנה?

    ת. כן, אתה רואה אנשים נהרגים סביבך, אתה רואה חוסר אונים, אתה רואה שצה"ל לא מגיע. 

     

     ש. מה חשים כשחושבים שהולכים למות?

    ת. אני יצאתי החוצה למרות הצליפות, ואתה רואה את הגוויות וההרס של המעוז, למרות שבצה"ל אמרו שהמעוזים האלה לא יתמוטטו אף פעם, שום דבר לא עבד. הייתי אופטימי, וגם הייתי עסוק בלטפל בפצועים, מפקד המעוז שאיתו הייתי ארבעה ימים נפצע והייתי צריך לקטוע לו את היד, לישון אין, אוכל אין, מים נגמרו. בודאי שאתה ריאלי... 

     

    ש. כמה שרדו מתוך העשרים ואחת בסופו של דבר?

    ת. שמונה.  אחד היה מפקד המעוז. היו לנו שיחות עד הרגע האחרון, והקצין השני נהרג ואני פתאום הקצין היחידי במקום. רסיסים ותגובות הלם של אנשים במקום, היו שני משגיחי כשרות במקום שלא היו לוחמים ונכנסו להלם, בסופו של דבר נשארנו ארבעה וכל מי שיצא החוצה נהרג, אמרתי לשלושה שהיו איתי שלא יוצאים, לפחות אחד או שנים מהם חייבים את חייהם לי, כי החזקתי אותם בכוח, המפקד גסס, היינו יחידת חי"ר של החבר'ה הירושלמים. הייתי בתוך הבונקר ואתה לא יכול להיות זקוף, ואז נכנס חייל מצרי, זה היה אחרי ששלושת האחרים ברחו ואני נשארתי לבד, הם נפלו בשבי הלכו ולא אמרו מילה על כך שאני שם, אולי פחדו שיהרגו אותם, סיפור כאוב, לא יודע.  העובדה היא שכשאני יצאתי בסוף ושאלו אותי מי אני, הזדהיתי כרופא, ואמרו לי "אין כזה דבר". הם חשבו שאני טייס. לך תוכיח שאין לך אחות, סיטואציה סוריאליסטית מוחלטת.  פתאום בומבה אדירה, רימון וענן אש ועשן, ההפצצה הזאת הרגה לפחות שניים מאיתנו, מפקד אחד שידו נקטעה נהרג אחד יצא ונשבה, ואני איבדתי את ההכרה, ובלילה יצאתי החוצה בין הגוויות. שרדתי את כל היממה,  עם קוצר נשימה בין הגוויות בתעלת קשר, הייתי לבד לפחות יומיים, בלי מים, ואני שחור לגמרי מהאש, דם מהחבר'ה האחרים, הסתתרתי בתעלת קשר, כל הלילה, למחרת אני רואה ג'ריקן מים עומד חשוף ולא הרוס בחוץ, לא נגעתי בו כי היו שמועות שהם חודרים ומרעילים מים, העור שלי עמד מחוסר מים, נקודת המפגש עם האויב היתה דבר שאף אחד לא הכין אותי לקראתו, אז דידיתי החוצה אחרי ארבעה ימי לחימה קשים, לא ידעתי מה קרה לישראל, בשמיני לאוקטובר עוד שמענו את התקפת הנגד, ואריק עוד דיבר בקשר "באים" שום דבר. ואז אני רואה גוויות בכל מקום, של מצרים ושל ישראלים, ממשיך לדדות, שקט מוחלט, כבר יממה אין הפצצות, הייתי בטוח שזה נגמר והכל שלהם. הלכתי הלכתי והלכתי בחום ואז פתאום מגיע רכב מצרי, יורדים איזה 15 או 20 איש, ורואים אותי פתאום אחרי שהשטח שלהם כבר ארבעה ימים. מאיפה צנחתי?   באמת הייתי ערירי, היה בינינו איזה סוג של מו"מ בערבית, והם רצו לחסל אותי, מכוונים אליי ואני מתחיל לצעוק, מה צעקתי? אני מנסה לצעוק ולא יוצא לי שום קול, אני מנסה לצעוק "אנא טביב, אנא חכים" כלומר אני האיש הטוב החכם, כלומר, אני רופא, אבל לא יוצא לי שום קול, לא רואים שם דבר, דרגות, כי אני שחור לגמרי. 

     

    ש. מה חשבת בשניות האלה?

    ת. חשבתי על אשתי, על ההורים. ובאמת, כל החיים עוברים מול העיניים, זה היה רק 25 שנים אמנם, אבל הספקתי משהו. לא הרגשת פחד אלא הרגשת החמצה שלא הספקתי שום דבר.  ההרגשה היתה ש"לי זה לא יקרה" אבל פתאום המצרים עומדים לחסל אותי אחרי ששרדתי ארבעה ימים, פתאום, כמו באגדות מגיע ג'יפ עם המפקד שלהם, וחוצץ בינינו בקוו האש. צורח עליהם, תדעי לך שבכל הצבאות חוץ מהישראלי הפער בין קצין לחייל הוא אדיר, בכלא ראיתי את זה בצורה מאוד חדה, רופא בכיר מכה רופא זוטר, אין חוכמות, ואז המפקד הזה רואה שאני תשוש, ושאין לי נשק וכלום, אני מסמן לו בשפתיים, שאני רופא, בערבית, הם מכניסים לי קצת מכות ומנסים להוריד לי את הדיסקית, ומורידים לי את הטבעת נישואין, זו הטבעת הנישואין השנייה שלי מאותה אישה (מראה לי את הטבעת) הוא לא מצליח להוריד את הטבעת ואז אני רואה שהוא לוקח סכין ומנסה להוריד את האצבע, חשבתי רק רגע, כאתה שורד אתה עוסק במו"מ, ומתחיל ויכוח ביניהם אני מבין שהם רוצים להרוג אותי, והוא מתנגד, פתאום מתחילה הפגזה לא יודע אם זה של ישראלים או מצרים, לא משנה, ואז המפקד שוכב ואומר לי באנגלית מעורבת בצרפתית וערבית, ואני מבין שיש שתי בעיות, הראשונה שיש הפגזה בחוץ, השנייה שהם ממשיכים לרצות להרוג אותנו, והבנתי שהם רוצים להרוג גם אותו, הם שונאים את הקצינים נורא.  ואז התחילה הפגזה, ואז המפקד אומר לי שהם רוצים להרוג אותו, מי יידע? הפגזות ורעש. ואז אני אומר לו "בוא נברח" מאיפה החוצפה הזאת שהייתה לי? ואז שנינו עלינו על הקומנדקר עם הנהג שלו, השאר פחדו לצאת בגלל ההפגזות, אנחנו לא פחדנו והוא פשוט הציל אותי. זה סיפור מדהים! רצנו והוא קשר אותי בעיניים ובידיים, נסענו והגענו בצד הזה של התעלה המזרחי, מגיעים לנקודה וחוקרים אותי, מכות, עוברים לצד שני ומתחילה הסאגה של החקירות. 

     

    ש. עברת עינויים?

    ת. כולם עברו. הם שמו אותי בין טייסים, היתה הפרדה בין קצינים לחיילים, אח"כ נטוו קשרים, נתנו טיפול בדיעבד, לא ידעתי מה קורה בישראל, כמה טייסים שנטשו וצנחו יותר מאוחר ידענו שיש בסוריה מלחמה, אבל אחרי זה, עד שלא הגענו לארץ לא ידענו מה קורה. היינו שבעה רופאים שנשבו, עם חלק אני בקשר עד היום.אחרי שחזרתי מהשבי הייתי בשיקום בזיכרון יעקב איזה שבוע,  אחרי זה הצטרפתי לקורס קציני רפואה. יש צוות בחיל רפואה כשחזרו הנח"לאים והשבויים מסוריה ולבנון ומה שקורה במתקן כזה כמו בזיכרון יעקב יש רפואה, ופסיכיאטריה ובדיקות רפואיות וכימיות, שיניים, מודיעין, ביטחון שדה, קליטה, טיפולים פסיכולוגים משפחתיים, לתפור את כל הקרעים. אני מקווה שאם רון ארד יחזור יום אחד אני אוכל להיות בצוות שיטפל בו. בזיכרון יעקב היה מסה של 240 איש, הפצועים קשה הלכו לתל השומר, אנחנו הלכנו לזיכרון יעקב, ושם הייתה רפואה ופסיכיאטריה, וביטחון שדה. 

     

     

     זיכרונותיו של רופא גדודי קרבי גדוד 890  בקרב החווה הסינית:  פרופ' פנחס לבנה, שאחראי על מערך האורולוגיה במרכז רפואי רבין 

     

     ש. ממש ערב המלחמה...

    ת. הוצבתי בגדוד צנחנים. גדוד 890. ואני התנדבתי...  

     

     ש. על מתי אנחנו מדברים?

    ת. אנחנו מדברים על סביבות אוגוסט או ספטמבר 1973, אני רופא צעיר בן 26,  ואני עושה איזה חפיפה קטנה עם הרופא הגדודי הקודם, והגדוד מסיים בדיוק איזה קוו ומתכונן לצאת ומיישר קוו ומתכונן לצאת לאימון, והגדוד משתתף באותו זמן בפעולה בלבנון, ביירות וטריפולי...  

     

     ש. מי היו המפקדים?

    ת. בשרשרת הפיקוד של החטיבה היה מח"ט שקראו לו עוזי יאירי ז”ל, ומפקד הגדוד היה איציק מרדכי, היה סמג"ד שאח"כ בדיוק התחלף, והסמח"ט היה אמנון ליפקין, היום שחק, כאמור  הגדוד באותו זמן יוצא לאימון, אימון באזור רמת הגולן, , עושים כל מיני פריסות ומתאמנים ואח"כ מצטרפים גם לאימון של הגדוד, ופה אני מוכרח להגיד שבדיעבד אני יודע שזה היה האימון הרציני ביותר לקראת המלחמה שלא ידענו שתבוא. 

     

     ש. לא הייתה תחושה כזאת באוויר?

    ת. לא, לגמרי לא, הייתה הרגשה שהכל שלוו ושקט, ועושים אימונים וממשיכים בתוכניות ובכלל לא מדברים על זה, הייתה מסורת, מסורת טובה שבכל תרגיל צריך לסיים כל תרגיל באקט שיש פצועים וצריך לטפל בפצועים כחלק מהתרגיל וגם לדאוג לפנות אותם, וישנה תמיד איזה הרגשה שזה מצב לא נוח, שזה מעכב את מהלך האמונים, כשיש פצועים אמיתיים שוכחים את הכל ומטפלים בפצועים. כשיש פצועי תרגול זה במידה רבה מעכב את כל המשך הדרך כי צריך לעצור ולדאוג לטפל בהם לפנות לדאוג לרכב שייקח אותם, אבל בכל אופן עשינו הרבה תרגולים בנושא הזה, ובסופו של דבר התרגול המסכם הגדודי בין השאר היה לעבור איזה מכשול, זה היה תרגילים של לכבוש כל מיני דברים, ובעצם עיקר הכותרת או עיקר הפעילות של אותו תרגיל גדודי היה טיפול ופינוי של הרבה פצועים. ובעין של ההיסטוריה זה הפך למציאות... 

     

     ש. על כמה אנשים בעצם מדובר?

    ת. בגדוד יש רופא ושבעה שמונה חובשים. על סדר של כמה מאות חיילים. 

     

     ש. ואתה היית הרופא היחיד?

    ת. כל גדוד יש לו את הרופא היחיד, היום בגדודים יש כבר את הרופא מספר שתיים, אבל אז לכל גדוד היה רופא, אז כאמור התרגול בקיץ הזה, היה בסופו של דבר אימון מכין טוב מאוד לכל הנושא הזה שלא חשבנו שבכלל הולך לקרות. מצאנו את עצמנו בסיום אימון הקיץ שמתוכנן שנלך ונתפוס את הקוו בעזה, ידענו לעשות חפיפה למפקדים, והם יצאו לתפוס את הקוו בעזה, וכידוע בערב יום כיפור אמרו שיש מתיחות וכבר השאילו אותנו לבסיס ואחרי זה התחיל גיוס של כל הכוחות, וכך אנחנו בתוך המלחמה כשבעצם אנחנו יושבים בבית ליד ומחכים, יושבים ומחכים שיגידו לנו מה לעשות, ובינתיים שומעים מה שקורה באזור סיני שומעים מה שקורה בערבה, ואנחנו יושבים, די מאוכזבים, צריך להגיד, כי אנחנו מרגישים שהמלחמה עוברת לידנו ואנחנו לא שותפים למלחמה. 

     

     ש. כמה זמן ישבתם בבסיס?

    ת. ישבנו כמה ימים טובים, אני לא זוכר כמה בדיוק, אבל יכול להיות שישבנו אפילו שבוע, כי חיכו למשימות שיתנו לנו, והייתה הרגשה בעיקר של קצינים שהמלחמה עשויה להסתיים "מהר מדי" כמו מלחמת ששת הימים, וכולם פייטרים, וכולם מרגישים שזה הייעוד שלהם. 

     

     ש. והייתם מודעים במהלך אותו שבוע שישבתם בבית ליד לגודל הקטסטרופה שמתחוללת?

    ת. אני לא חושב. אני לא חושב. זו הייתה ההרגשה אני חושב של האנשים שעשוי להיות ניצחון חוזר כמו ב67 ולצערנו... 

     

     ש. זאת אומרת שהיה פער עצום בעצם בין הדרגים של קובעי ההחלטות והגנרלים שידעו איזה קטסטרופה מתחוללת וביניכם שלא היה לכם מושג...

    ת. אני לא יודע, אני יכול לספר לך רק על ההרגשה שלנו כחיילים, והיו עדכונים קצת, אבל את יודעת...היינו כשבוע בבית ליד, ואחרי זה אמרו שיש לנו משימות באזור הדרום, לא אמרו לנו בדיוק מה המשימות ולקחו אותנו לשדה דב להטיס אותנו לאזור סיני, ואז נוצר איזה מצב שחלק מהגדוד הוטס למשימות באזור ראס סודר, אם אינני טועה, וחלק מהגדוד ואני בתוכו ירדנו לסיני, לרפידים. אלה שירדו לראס סודר היו המג"ד ועוד קצינים במפקדת הגדוד,  ששם אמרו שיש כל מני כוחות קומנדו שצריך לטפל בהם, ושם בין היתר נהרג מ"פ של הפלוגה הצעירה. ואנחנו, החלק השני של הגדוד, הצטרפנו לגדוד אחר באזור סיני, לשמחתי היה שם איתי רופא נוסף חבר טוב שלי, ושם היינו גם כן בערך תקופה של שבוע בערך. בעצם, אם אני עכשיו משחזר עד שנכנסנו למלחמה בחווה הסינית שזה היה בין ה16 ל17 באוקטובר היינו בערך 10 ל11 חלק מהזמן חיכינו בבית ליד, וחלק מהזן היינו מפוצלים, חלק מאיתנו היה בראס סודר, וחלק מאיתנו היה ברפידים. ושם בעצם התחלתי לראות מה זה מלחמה, זאת אומרת שראינו מסוקים ומטוסים שמפנים פצועים, דברים שלא הייתי מודע עד כדי כך אליהם קודם. וכאמור, כעבור מספר ימים שזה יוצא באמת ב16 בחודש, מתקבלת איזה פקודה אני לא יודע מאיפה שהגדוד כנראה צריך להתאחד עוד פעם, ושיש משימה לגדוד שבאזור ציר טרטורה עכביש יש גשר גלילים שהיה צריך להגיע לתעלה, כי הייתה  יחידה שהייתה צריכה לחצות את התעלה, אבל הם היו צריכים לקבל את גשר הגלילים כי אי אפשר לעבור כי יש כל מיני כוחות באזור של החווה הסינית שמונעים את מעבר גשר הגלילים , לא ידענו שיום קודם הייתה יחידת צנחנים שניסתה לפנינו לעשות משהו אבל לא בדיוק הצליחה, אבל אני מבין שהפקודה שהגדוד שלנו קיבל שיש איזה חוליות מאורגנות מאוד שמפריעים למעבר הכוחות ואנחנו צריכים ללכת ולטפל באלו שמפריעים למעבר, כדי לאפשר לכל הכוחות לזרום אל מעבר לתעלה. זו הפקודה שאנחנו מקבלים, לקחו אותנו במסוקים מרפידים לטסה, ואח"כ באוטובוסים שלא יהיה לנו ציוד אלא אנחנו צריכים רק ציוד שאפשר לסחוב על הגב. 

     

     ש. ואתה כרופא משתתף בפעולה כמו כל החיילים?

    ת. תמיד. תמיד. הרופא מאומן בללכת עם כל הכוחות והחיילים יש לו תרמיל וציוד רפואי שהוא סוחב איתו, זה החלק הפשוט, זה לא החלק המסובך, אני לא חושב שהרופא הוא זה שצריך להיות הראשון שמסתער, אבל כמו שאמרתי קודם, הרופא נושא גם נשק במטרה להגן אם צריך להגן, במטרה שאם מישהו מאיים עלי ועל הכוח שלי, שהוא יוכל במידה מסוימת להילחם, אבל אני לא חושב שציפו שהרופא הוא זה שיסתער. ולכן, מטבע הדברים לא צריך לשים הרופא קדימה ביותר, אלא הוא יותר עורפי, וצריך לקבוע איפה מפנים את הנפגעים כדי שהוא ימצא את תחנת האיסוף הגדודית. תמיד צריך להיות עורף טכני.  

     

     ש. "החווה הסינית" מאיפה מקור השם?

    ת. ההיסטוריה אומרת שבתקופת מלחמת ששת הימים כשחיילים שלנו נכנסו לאזור זו הייתה חווה חקלאית שיפאנים ישבו שם, וכשראו כתב ביפאנית חשבו שזה כתב בסינית, וקראו לזה לכן "החווה הסינית" זה היה שטח פתוח. שטח שטוח ופתוח ללא גבעות. 

     

     ש. ולמה בעצם הלחימה התרכזה דווקא שם?

    ת. כי שם בעצם היו שני הצירים שהובילו לכיוון התעלה, ורק על הצירים האלה אפשר היה להוביל את כל הכוחות הכבדים. בכל המקומות האחרים היו דיונות חול או חול שאי אפשר לעבור, בעצם כל הכוח שיצא לכיוון התעלה, היה צריך לעבור דרך הצירים האלה, ומי ששולט על הצירים האלה, שולט בעצם על המעברים, והתפקיד שלנו היה לנסות לנקות את הצירים מאלה שמפריעים למעבר, כדי שיהיה להעביר את גשר הגלילים לכיוון התעלה.אז התחלנו ללכת בפריסה מאוד מאוד רחבה, טור רוחבי מאוד. ואני זוכר שהולכים והולכים והולכים, כאשר אנחנו רואים המון כוחות שיושבים על כל מיני כלי נשק ובונים את גשר הגלילים, ואנחנו הולכים, מנפנפים לכולם וממשיכים ללכת. התחלנו ללכת עם שעות החשיכה, אני לא זוכר בדיוק כמה הלכנו, אבל היו כמה שעות שהלכנו עד שהיה חצות או משהו כזה, אם כי זה היה אמצע החודש, זה היה ליל ירח. מבחינת התאריך העברי זה היה קרוב לשמחת תורה. אם ניקח עשרה ימים מיום כיפור, אז זה יוצא בדיוק ארבעה ימים אחרי סוכות ועוד שבוע... זה יוצא בסביבות שמחת תורה, כי אני זוכר שחשבתי בין השאר שבמקום לעשות הקפות זה מה שאנחנו עושים. בכל אופן, היו שם טנקים שהפריעו והיה צריך לפנות שם את הציר, ואחרי שהתחלנו ללכת, לשמחתי מלבדי היו איתי שבעת החובשים והיו עוד שניים שסופחו שלקחו אלונקה, ויחד עם הכוח שלי היה גם לשמחתי סגן מפקד הגדוד זאב דרורי שהיה סמג"ד יחסית חדש, אני זוכר עכשיו מלבדו, אם דיברנו על האופוריה הזאת שהמלחמה תעבור לידינו, אני זוכר שכשעלינו על האוטובוסים שהיו צריכים לקחת אותנו לנקודה שמשם היינו צריכים להתחיל לצעוד, אני זוכר שהייתה איזה שמחה, איזה ברק בעיניים שיוצאים לקרב, ויש איזה תקן מסוים כל יחידה, כמה אלונקות היא צריכה לקחת, והמפקדים שלנו אמרו: טוב, לא ניקח יותר אלונקות, ניקח יותר אמצעי לחימה, ובדיעבד, התברר שהגורל היה בדיוק להפך. כי מה שהיה צריך בעצם זה היה יותר אלונקות, יותר אמצעי חבישה, מאשר אמצעי לחימה.  

     

     ש. מהצוות הרפואי?

    ת. כן. אמנם הופגזנו והתחלנו ללכת, ואתה הולך והולך, ופתאום התחילו יריות, ואז אתה נשכב ומנסה לאתר מאיפה היריות, התחילו גם פגזי תאורה.. 

     

     ש. הכל מתרחש בלילה?

    ת. כן, התחילו גם יריות מנשק קל וגם הפגזות יותר משמעותיות של מכונות ירייה מסוגים שאני לא מכיר, והדרך היא... ושוב, אני אומר שוב ששמחתי שהסמג"ד היה בעל ניסיון תחת אש יותר ממני, וראיתי מה שהוא עושה, אז אמרתי לאנשים: תלכו אחרי מה שעושים, ואז נשכבים. ואז פתאום.. איך אתה יודע שמישהו נהרג? כשקורה משהו, אתה נשכב, ואתה רוצה להתקדם, ופתאום אומרים לך שמישהו לא מתקדם, לא זז,  ואתה מתחיל לדבר והוא לא עונה, ומה עושים במצב כזה? איך בודקים. איך מטפלים? אתה יודע שאתה חייב לעשות משהו, אתה לא יודע שהוא נהרג, אתה יודע שקרה לו משהו ושאתה צריך לעשות משהו כדי לטפל, גם כי אי אפשר להמשיך ככה בשטח, וגם כי כולם איתך, ואתה לא יכול להשאיר אותו, מה שלא יהיה, צריך לעשות. אתה מנסה לבדוק, לדעת מה קורה, אתה מדבר אליו והוא לא מגיב, וברגע שאתה עושה את הבדיקה אתה רואה שנוזל דם מאיזשהו מקום...הוא נהרג די במקום, כשאתה רואה שהוא נהרג, זו סיטואציה בודאי קשה לך כי  לא נמצאת לפני כן במצב כזה שמישהו נהרג לידך, מישהו שהוא כמו חבר שלך והוא גם היה מפקד, כי הוא גם היה החובש הגדודי, תפקיד בכיר בצוות, מישהו מאוד מוערך על ידי כל הצוות וגם בגדוד. 

     

     ש. אתה זוכר את התחושה שלך באותו רגע?

    ת. אני זוכר תחושה מאוד קשה, ואין מחשבות הרבה מה לעשות, כי הסיטואציה עצמה היא כזאת שגם יורים, גם יש רעש, וגם אתה צריך לעשות משהו, ואז אתה עושה מה שאתה מרגיש שאתה צריך לעשות בלי הרבה...   , אז קודם כל אמרנו שנזוז קצת למקום שננסה למצוא קצת מסתור, ולטפל בחובש שנמצא, בבדיקה שיכולתי לערוך מצאתי שהוא נהרג במקום, אבל הקושי הוא להסכים עם הדבר הזה גם מבחינתי וגם לגבי כל החובשים, לבוא ולהגיד למישהו: הוא נהרג. זה מורלית אתה לא מסוגל. הסיטואציה לא אפשרה לי יותר מדי להתעמק ולהתעסק ולהיכנס לסיטואציה הזאת של זה שהוא נהרג, כי מהר מאוד התחיל כל העסק להתחמם והגיעו יותר פצועים, אבל לקחנו את הבחור איתנו למקום ששם החלטנו ששם אנחנו יותר מוגנים, ושם אנחנו יכולים להתמקם, וכבר שמענו שעומדים להגיע פצועים ושם החלטנו להתמקם ולנסות לראות מה אפשר לעשות כדי להציל את הפצוע הזה. 

     

     ש. כמה הרוגים היו בקרב?

    ת. אני לא רוצה לנקוב במספר מדויק, מדובר על כמה עשרות מהגדוד שנפגעו, אני מניח שמדובר על 37 הרוגים ועוד כחמישים פצועים. ש. ואתם ככוח הרפואי ממוקמים כל הזמן במקום אחד?ת. ברגע שהתמקמנו אנחנו ממוקמים במקום אחד, בקשר הודענו איפה אנחנו ממוקמים, יש כל מיני תרגולות שצריך לסמן, אבל פה אי אפשר לסמן, והתמקמנו במקום שנראה לנו שהיה בו קצת מסתור ובו אפשר לטפל, ושם אנחנו מתכוננים, או שם התמקמנו, ואז מייד מתחילים להגיע הפצועים, ומגיעים פצועים בכל מיני דרכים, חלק מגיעים רגלית כשהם עצמם הולכים, חלק נסחבים על ידי חיילים אחרים, חלק על אלונקה, פצועים מכל מיני פציעות שאני לא יכול אפילו לזכור בדיוק איזושהי פציעה, והשאלה, איך בדיוק מתחילים לתפקד בסיטואציה כזו שאף פעם לא הייתי בה. 

     

    ש. רופא מתחיל ואיש צעיר בן 26..

    ת. הייתי בחור יחסית צעיר, עם לא הרבה ניסיון רפואי, עדיין לא הניסיון של הטראומה, ופה אתה באמת לא.. יש נגיד איזשהם כללים בפריסה של כוח רפואי, שאתה ממיין לפצועים קשה וקל, אבל מהר מאוד מצאתי שכך זה לא יעבוד, לא היה מספיק אלונקות וציוד, וכמה שהייתי צעיר הייתי יחסית המבוגר מכולם, קשה לי להתמודד, אז החובשים שאין להם באמת ניסיון מקצועי אז איך הם צריכים לתפקד? מהר מאוד מצאתי שהדרך לתפקד זה לקחת חובש ולבוא לפצוע ולהחליט מה לעשות עם הפצוע ולהגיד לחובש שיעשה את זה. ככה הולכים בסבב מפצוע לפצוע. אין זמן להישאר, יש כל מיני כללים תאורטים שבהחלט קשים להחליט במי לטפל: אחד הדברים לרופא בכלל שיש לו פצועים והוא צריך לטפל במי לטפל ובמי לא לטפל, ולפעמים הוא צריך לעשות את השיקולים המאוד קשים ולהגיד: על סמך מה שהוא מקרה במי "שווה" להשקיע את מקסימום המאמץ, ובמי למרות שתשקיע את מקסימום המאמץ אתה בין כה וכה לא תצליח אבל אתה תמנע להשקיע מאמץ במישהו שאתה באמת יכולת להציל. 

     

     ש. השיקול הוא רק להציל, או גם להחזיר חיילים על מנת שיוכלו להמשיך ולהילחם?

    ת .לא, לא, השיקול הוא רק במי אתה יכול לטפל בצורה הטובה ביותר, ומי בלשון סגי נהור לא נוכל להציל את חייו. 

     

     ש. באיזה מצב הפצועים? הם מדברים איתך?

    ת. חלק מדברים. חלק מחוסרי הכרה, פצועים מאוד קשה. אפילו בחושך אתה מדליק פנס לראות מה קורה, היינו צריכים להחליט על סדר קדימויות, ובעצם כשיש לך פצוע מאוד קשה כשאתה יודע שאם תשקיע בו, הסיכויים שאתה תצליח להציל אותו הם בעצם שואפים לאפס, אתה אמור להשקיע בו במקום להשקיע במישהו שאתה כן יכול להציל, כשאתה נמצא בסיטואציה שיש לך הרבה מאוד פצועים אתה צריך להציב סדר עדיפויות כדי לטפל בהם. האם לטפל במי שצועק וכואב לו, או האם אתה צריך לטפל במישהו שזקוק בעצם לטיפול המידי, שאם לא תטפל בו מיידית עלולה לקרות לו איזה הידרדרות אפילו עד מוות. זו סיטואציה מאוד קשה. בגלל זרם הנפגעים מצאתי את עצמי עובר מאחד לאחד ואומר לחובש מה לעשות ואח"כ לעשות סבבים סבבים כדי לנסות לשפר כמה דברים, אין איזה אמצעים, אתה לא בבית חולים שאתה יכול לנסות ולעשות כל מיני דברים. הייתה סיטואציה שבהחלט אני זוכר אותה כי היא הרשימה אותי ביותר, מפקד שנפצע מאוד קשה והגיע מפקד יותר זוטר סמל באותה מחלקה שהיה פצוע יותר קל, והוא מבקש לטפל במפקד הבכיר קודם. ניסיתי לומר לו שאני מטפל, אבל היה די ברור מה הולך לקרות, שהמפקד הבכיר נפצע בצורה כזאת שאין מה לעשות, אבל שוב זו סיטואציה שאתה לא יכול להגיד לו.... 

     

     ש. והייתה סיטואציה שמישהו השאיר לך איזשהו מסר כשעמד למות?

    ת. תראי, זה חלק מהדברים שקשה לי להיכנס ואני אומר לך שחלק מזה בגלל מה שהשאירו הדברים האלה... 

     

     ש. מה ששאלתי אותך עכשיו?

    ת. מה ששאלת, או הרגשה שהשאירו.... (בנקודה זו לבנה השתנק והעיניים שלו הוצפו דמעות הוא הוציא ממחטה וניסה לעצור את הבכי ללא הצלחה נ.א.) אמרתי לך.. שאני מרגיש קצת קשה בכל הסיטואציה. את לא שאלת.. אני דיברתי, זה חלק ממה שנשאר אצלי, אני הפכתי מאז לרגשן מאוד. 

     

     ש. כמה זמן זה נמשך?

    ת. כל הסיפור הזה שם בעצם נמשך כל הלילה, עד הבוקר, זה היה מאוד אינטנסיבי, מאוד מאוד אינטנסיבי, וחלק מהדברים שתמיד מלמדים ואי אפשר לעשות שם זה רישום רפואי. רישום של כל פצוע איזה טיפול ואיזה פציעה, איבדנו את הנושא הזה בגלל הכמות. אבל אחרי שסיימנו את הטיפול בחלק מהנפגעים, קשה לי להגיד כמה אבל להערכתי בסביבות עשרים נפגעים... זה נראה "רק עשרים נפגעים" אבל אם היום אנחנו שומעים שמגיעים עשרים נפגעים לחדר מיון, אנחנו סוגרים את חדר המיון, זה אירוע שנקרא אירוע רב נפגעים, גם בבית חולים כמות כזאת של נפגעים בחדר מיון, עם כל הצוותים, זה אירוע בהחלט לא קל, זה אירוע שמתרגלים לגביו, היה לנו צוות אדיר, ופה יש סיטואציה של צוות מאוד צעיר ללא הרבה ניסיון שללא ציוד מטפל בחלק הראשון בנפגעים שהגיעו, וכרגע לא מגיעים עוד נפגעים, עכשיו צריך לראות מה לעשות עם הנפגעים האלה. אתה לא יכול.. אתה לא בית חולים שאתה משהה את הנפגעים, ונפגעים לא יכולים לקום וללכת וצריך רכבים כדי לפנות, ופה שוב סיטואציה שאני שמח שלא אני הייתי צריך לקחת את ההחלטה, כי זו החלטה קשה מאוד, איך לפנות את הנפגעים, ולא רק איך לפנות אלא אם הגיעו אמצעי פינוי, האם להשתמש באמצעי הפינוי כדי לפנות את הנפגעים שישנם כרגע אצלך, או להגיד לאמצעי הפינוי להיכנס פנימה ולהוציא את הכוחות שעדיין ישנם בפנים והם תחת אש. זו שוב סיטואציה מאוד קשה, אני חושב, והיא סיטואציה שקובעת גורלות, ואני שוב אומר, שאני שמח שההחלטה לא נפלה על כתפיי... 

     

     ש. מה הייתה ההחלטה?

    ת. ההחלטה הייתה שחלק מהרכבים ייקחו נפגעים, כי לי היה ברור שאם הם לא יעשו את זה אז חלק מאלה שנפגעו והם עדיין בחיים.... 

     

     ש. אבל בעצם פינוי לא אמור להתבצע על ידי כוחות אוויר, על ידי מסוקים וכו'?

    ת. אמורים להיות אמצעי פינוי, אבל שוב אם אני חוזר להתחלה זה לא היה מתוכנן, בודאי שהם לא יכולים להיכנס לשטח של אש, ולנחות שם, כך שהמטרה שלי הייתה איך להעביר את הנפגעים לאותו כוח שנמצא בעורף שהוא יוכל לשפר, שם יש יותר ציוד ויותר רופאי,ם, אף אחד לא חשב לבצע שם ניתוחים, רק לייצב את האנשים ולהעביר אותם, ופה בהחלט, למשל, אם אתה יודע שיש לך חלל, איך לפנות אותו? נגיד, אם הוא יתפוס מקום של פצוע, זה החלטות לא קלות.. ולשמחתי, אני אומר, שהצלחנו לפנות את כולם ולא להשאיר אף אחד בשטח.  

     

     ש. למה בעצם רצו יותר מאוחר שתחזרו לשם?

    ת. "כי המשימה לא הושלמה, ועדיין יש דברים שצריך לעשות" אנחנו בסופו של דבר  לא עשינו את זה, ובעצם המון מהמלחמה הלכנו ברגל, הלכנו ברגל המון, חצינו את התעלה ברגל, הגענו לצד השני, לאיסמעילייה, היו עוד כל מיני קרבות, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת הקרב בחווה הסינית. 

     

     (תוספת מכאן והלאה...)

     

     

     . אתה יכול לנסות למה דווקא הקרב הזה הפך למיתוס?

    ת. פה יש נקודה שקצת קשה לי.. אם נסתכל על זה מנקודת מבט אחרת מזו שהצבא ומפקדים אומרים. הצבא די אמר שמה שעשינו שם, מה שהצבא והמפקדים עושים, וזה הבון טון שנאמר בספרים, אותה התכתשות שלנו באוותו זמן אפשרה לכוחות להמשיך ולהגיע לעבר התעלה, לא בדקתי אף פעם אם זה נכון, אבל זה המוטו, וזה הרציונל והצדק לכל מה שקרה. מבחינתי האישית בעולמי היותר קטן ויותר מצומצם אני חושב שאם מדברים עם הגדוד שהיה שם, חיילים ומפקדים בכל מיני רמות, הם יגידו בעצם שהקרב האמיתי מבחינתנו היה איך לצאת משם, ואיך להוציא משם את האנשים. אני רואה את הדבר הזה בעצם בצורה הזו: הקרב הזה מבחינתי היה גולת הכותרת של באמת איך אנשים נלחמים כדי לעזור אחד לשני. לא איך עם ישראל כולו בשביל לנצח במלחמה, אלא באמת ברמה החברית, שבנאדם נותן מעצמו כדי להציל את החבר שלו, ולהוציא... כי אנשים באמת הקריבו שם את עצמם כדי להציל אנשים אחרים.  

     

     ש. אחרי שהתברר כל מה שקרה מאחורי הקלעים של המלחמה הזאת, כל מלחמות הגנרלים שנערכו שם, היה לך במידה מסוימת כעס?

    ת. היה לי איזה סוג של כעס, ייתכן שהגנתי על עצמי..  

     

    ש. וזה היתרגם לאיזה סוג של תחושה, למשל התפכחות מהאתוסים שחונכת עליהם?

    ת. לא בדיוק התפכחות מזה, במידה מסוימת כן, אבל למדתי גם באותו קרב, היה לי גם ניסיון קרבי בהמשך של מלחמת יום כיפור וגם בלבנון, בהמשך של מלחמת יום כיפור ברמה בקרבות עם סוריה בתל שאמס, שתפסנו שם כל מיני עמדות, אבל היה לי כבר ניסיון לדעת   ולצערי למדתי שבמלחמה בגדול  יש מנצח ומנוצח, אבל בד"כ המלחמה כרוכה בכל כך הרבה אבדות וסבל שקשה להצדיק את הדברים האלה, ובודאי קשה לבוא למשפחה ולומר שהאבדה הייתה וחבל שהייתה ואי אפשר להגיד אף שלחינם...  אבל זו.. סיטואציה שהתשלום כל כך קשה שבאמת הלקח שלי שחייבים לעשות הכל כדי למנוע את המלחמה. בסופו של דבר, במלחמה גם בצד המנצח יש כל כך הרבה פרטים שלא ניצחו, או שאיבדו כל כך הרבה, שגם הניצחון מתגמד לעומת מה שקרה לכל כך הרבה...   

    ש. הרגשת באיזשהו שלב שהייתם, ואני משתמשת בביטוי הקשה "בשר תותחים" כלומר ששמו לוחמים מול האש כדי שכוחות אחרים יוכלו לפלס את הדרך בתעלה.

    ת. נכון, זו באמת ההרגשה, חלק מהצידוק לדבר כזה הוא שראשית שיש טענה שבמלחמה אי אפשר לתכנן את הכל. ויש דברים לא צפויים, ברמה של כל אחד, הוא

    דרג את התוכן:

      תגובות (34)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/3/19 16:16:
      התכוונת לדורון מייזל
        19/9/16 01:20:
      אני חושב שהתכוונת "תא"ל דורון מייזל" https://he.wikipedia.org/wiki/דורון_מייזל
        8/5/11 23:38:
      היה לי ממש קשה לקרוא את הפוסט שלך ובפרט את השאלה האחרונה המתייחסת לבשר תותחים.
        18/4/10 08:03:

      הגעתי לקרוא שוב

      ביום הקשה והמרגש שלפנינו

       

      תודה נומיל'ה

       

      }{

        18/4/10 07:50:

      במה שונה הקונספציה של 73 מזו של 2010 ?

      גם היום מקבלים הגנרלים רק כתבות יח"צון. 

      גם היום שומר תא הכתבים אינפורמציה שמסבכת את ההסברה הישראלית בינו ובין עצמו ומצנזר את עצמו גם כשאין צוי איסור פרסום.

      המצב הכלכלי בעזה תחת שלטון חמאס למצב הכלכלי בגדה המערבית תחת שלטון הגנרל דייטון והשאה הן זמננו פיאד למשל.

      פועלו של הגנרל דייטון ברמאללה והסיבות האמיתיות להפיכה הצבאית של החמאס בעזה.

       

        1/10/09 01:05:

      נדמה כאילו לא למדנו מטעויות העבר במלחמות.

       

        29/9/09 19:10:

       

       לא את מבקרת,  הוא מבקר....אבל את כאן מקבלת ביקורת על סגנון כתיבה שלם. נכון הקרב הזה הוא קרב  שבו ניצלו בציניות  את להט הקרב של הצנחנים. הצנחנים יש להם היסטוריה של הסתבכויות כאלה. השריונירים היו הרבה יותר שקולים. אבל ניצלו פה את תום ליבם בכדי ליצר הסחה. זהו NOTHING LESS NOTHING MORE..

       

      זהו זה בדיוק הבעיה,  זה הדילמה של הסיטואציה הזאת מישהו צריך לשלוח מישהו אחר למות. או כמעט בטוח למות.  יש לצנחנים מיתוס גדול של יהודה קן דרוד שבקרב המסתבר שהוא לא כל כך הסתער ברינה על הג'יפ הדוהר בכדי למשוך אש  די הוסבר לו שזה מה שמצופה ממנו.

      שלחו אין ספור פעמים אנשים למות.  מתי זה בסדר לדעתך? מה את חושבת שיאנוש לא ידע שהם ימותו רובם בקרב ההוא בעמק הבכא? קהלני מתחנן בפניו לקבל רשות ולחזור לנפאח פעם אחר פעם אחר פעם והוא כל הזמן דוחף אותו. להשאר. מה את חושבת שהוא חשב? 

       

      תמיד אני חוזר בדיון הזה לקרב של רבין בהראל בין מרץ 48 להכרזת המדינה. הבחור הזה היה בן 26 פיקד על 1000 איש קבר 600 מהם כולם חברים כולם מההכשרה שלו או מההכשרה על יד. לחלק גדול הוא מכיר את ההורים וכל לילה הוא שלח עשר חזרו שלוש שלח 22 חזרו 17 ככה לילה לילה. את חושבת שהוא  שלח אותם הוא חשב שהם הולכים לעשות פיקניק? הוא שלח אותם למות.....

       

       כל המעשה הצבאי הוא שילוח אנשים למות. נהיה פה שיח שבאמת החל בדוח ועדת אגרנאט והגיע לשיאים בסיפור של גלעד שליט שצבא זה מין פיקנייק כזה שאמהות באות למסע כומתה אבל הילד צהל אחראי על שובו הביתה בשלום .. ואז פתאום מנתחים את קרב החווה הסינית והופכים את זה לכשלון קולאסלי. אגב צהל אגב הפיק לקחים מהקרב ועצר את קידומו של עוזי יאירי. וגם עצרו את קידומו של יוסי יפה (קרב סואץ) 

       

      אבל היה "מחדל", "לא הגיעו הליקופטרים" "  ל890 שהסתבכו שמה בלילה". איזה דיון אפשר לעשות על העובדה הזאת? . כן לא היה הליקופטרים לא היה ציוד היה מלחמה והיה הפתעה. ובנקודת הפריצה  עמד קצין הנדסה די בכיר והחיזק בידים שלו איזה שרשרת לילה שלם  בכדי שהגשר לא יפול. וב890 רופא הסתובב בין מתים ווגוססים ועושה חסימות עורקים ואריק שרון שלח שם את החברים הכי טובים שלו למות ואותו דבר ברן ואותו דבר יאנוש ברמה ואותו דבר בני פלד בחיל האויר   וכולם היתה להם רק  מטרה אחת,  . 

       

      עכשיו אם את בטוחה שלא יהה סיטואציות כאלה שבהן אנשים ידרשו למות בכדי שאת ואני נחיה?  אז זה בסדר אבל אם את מבינה שיכול להיות מחר בבוקר שצריך עוד פעם  לעמוד בשער אז חייבם לעזור למיתוס הזה לא רק אבל גם . והגם הזה חסר היום בשיח הישראלי על המלחמה.... ועל כן הטון הביקורתי.

       

      עדין זה תעודה נהדרת הראיון הזה .  

       

        

       

      צטט: נעמית 2009-09-29 18:55:52


      זה מרתק, מה שכתבת. בכלל הרהרתי בימים האחרונים על המיתוסים שאנחנו מאדירים כאן. למשל זה של מאיר הר ציון,

      או של גדי מנלה, של שרון, אנשים שפעלו בקרבות באומץ כמעט לא יתואר, והפכו כאן למיתוסים שדורות רבים התחנכו על

      ברכי המיתולוגיה שלהם. מצד שני היו באקטים שלהם המון מאפיינים של משהו כמעט התאבדותי. אצל מנלה זה באמת נגמר בצורה כזאת.

      אתה צודק שביום פקודה האנשים האלה הם שעמדו מול הסכנה, במקרה של מלחמת יום הכפורים אולי באמת מה שעשו שם

      בחוה הסינית, בחרמון, מנע את מה שדיין הגדיר כ"חורבן בית שלישי" שעומד לקרות. ובכל אופן, מדובר באנשים צעירים,

      אולי שנים אחר כך יסתכלו על מה שקרה שם בביקורת.

       

       זהו שכבר לא מאדירים אותם. רק דנים בלמה לא היו הליקופטרים לפנות פצועים בחווה הסינית. ואיך קרה שהטנקים לא הגיעו. 

        29/9/09 18:55:


      זה מרתק, מה שכתבת. בכלל הרהרתי בימים האחרונים על המיתוסים שאנחנו מאדירים כאן. למשל זה של מאיר הר ציון,

      או של גדי מנלה, של שרון, אנשים שפעלו בקרבות באומץ כמעט לא יתואר, והפכו כאן למיתוסים שדורות רבים התחנכו על

      ברכי המיתולוגיה שלהם. מצד שני היו באקטים שלהם המון מאפיינים של משהו כמעט התאבדותי. אצל מנלה זה באמת נגמר בצורה כזאת.

      אתה צודק שביום פקודה האנשים האלה הם שעמדו מול הסכנה, במקרה של מלחמת יום הכפורים אולי באמת מה שעשו שם

      בחוה הסינית, בחרמון, מנע את מה שדיין הגדיר כ"חורבן בית שלישי" שעומד לקרות. ובכל אופן, מדובר באנשים צעירים,

      אולי שנים אחר כך יסתכלו על מה שקרה שם בביקורת.

        29/9/09 03:55:

      צטט: נעמית 2009-09-29 01:25:53

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-28 23:22:09

      .... הקרב הזה לא רק שהוא לא מחדל אלא בדיוק ההפך. 

       

      זה כמובן לא גורע כלום מהחוויה האישית של שנהם, חוויה חזקה ועצמתית מאין כמוה . 

       

      חלק שבאמת חתכתי מהשיחה המקורית היתה ההתיחסות והניתוח בדיעבד של החויה ובין היתר הפניתי לפרופ' לבנה את התהיה

      האם בדיעבד הוא כועס על כך שבמודע היו שם כדי למקד אליהם את האש המצרית וליצור הסחת דעת שתאפשר את צליחת התעלה על ידי שרון. אחרי הערתך זו הוספתי את החלק הזה לטקסט.

       

       

      ואם הוא כועס? אז מה? אריק שרון הוא היה הגנראל של הדבר הזה והיה צריך להעביר אוגדה מעבר לתעלה. הרופא הגדודי הצעיר של 890 ווהכעסים שלו מענינים לו את קצה הצ'ופצ'יק שלו.  זה לא מקום של הגשמה עצמית זה מקום של הקרבה. ואנשים מסתבר אינם מקריבים כל כך ברצון. מה שלא הפריע לאריק שרון לכעוס על קרב לטרון שבו הוא היה חייל ושילם את המחיר. 

       

      זה בדיוק הבעיה שהרבה פעמים ברגע האמת אנשים הפרטים האינדיוידואל לא בהכרח מוכן לשלם את המחיר בעבור הכלל. ועל כן אנו מעריכים כל כך את הגיבורים שברגע האמת שהם יכולים לבחור הם בוחרים להקריב. הרוב אינם בוחרים בכל כך רצון.. חיילם הולכים לקרב  (אם הם הולכים בכלל) בדרך כלל בעבור החברה  מהפלוגה ולא בעבור שום דבר אחר. ואם הוא כועס?אז מה האלטרנטיבה? לא לצלוח את התעלה? וזה בכלל בכלל לא משנה אם זה באמת עזר או לא עזר לצליחה עצמה. 

       

      בדיעבד רבים מאלה שמשלמים את המחיר כועסים. בוודאי המשפחות של אלה של אינם וגם אלה שהיו שם וכנראה בוכים בלילה, לא רק אלה שהיו בקרב שאפשר לעשות אותו אחרת. גם רבים אחרים מקרבות רבים לפני הקרב הזה. אם זה למשל לוחמים מהצנחנים שנלחמו בירושלים ובטח צנחנים שנלחמו במיתלה ובודאי משפחות של שירונרים שנהרגו בקרב בסיני במבצע קדש שבו פלוגה של טנקים ישראלים השמידה פלוגה אחרת של טנקים ישראלים (האלוף ברייל קיבל צל"ש בעבור הקרב הזה וטיפול פסיכאטרי..)  ולוחמים מקרב לטרון, וגם הורים של חללי  מלחמות ישראל לדורותיהם. וומה את חושבת המשפחות של 20 האלף ההרוגים בפלישה לנורמנדי לא כועסים? 

       

      בסרט על דדו,  יאנוש (ראית שניגב דמעה? אמרתי לך דור של דומעים..) מספר שהוא שירת בצבא בגלל יעוד ושליחות אבל בקרב הוא חשב על החברים שלו....ואומר על דדו שהוא חשב על עם ישראל ביום כיפור.

       

      מדינה עם וחברה עושים אתוסים של קרבות כאלה בכדיש אפשר יהה להמשיך לשלוח אנשים  למלחמה שצריך.  ובכל קרב מיתוסי בדיעבד אפשר היה לעשות אחרת. הקרבות שמצליחים בדרך כלל אף אחד לא זוכר אותם....בסרט מביאים את הקלטת דדו מברך את גולני על הניצחון בקרב תל פאחר מיתולגיה צהלית ידועה . את הקרב על תל עזיזעת (שהיה גדול ממנו ומבוצר ממנו ) אף אחד לא זוכר כי לא היו שם הרוגים.הבעיה של חברה היא האם המחיר הזה שווה לנו כחברה ולא אם איש זה אוא אחר כועס היום.

       

       היום יום של סרטים עכשיו נגמר בערוץ שמונה סרט על פרשת לבון.  מרסל ניניו שאולים אותה בסוף הסרט על פרשת לבון שאלה דומה שאת שאלת והיא עונה "בסוף זה הארץ שלי"  והיא כנראה מבינה שלמרות שהיא כועסת הרי בסוף זה הארץ שלנו.ויש לה סיבות מלא החופן לכעוס, כי גם שלחו אותה לעשות מעשה מטומטם מעין כמהו ולשים פצצות בבית קולנוע באלכסנדריה גם בגדו בה כנראה המפקד של הפעולה ואחר כך עוד עם ישראל השאיר אותה בכלא המצרי איזה עשר שנים מיותרות. ועדיין היא אומרת "בסוף זה הארץ שלי" . לא כולם מבינים את זה לבד ועל כן מדינה ועם וחברה בונים מיתוסים. בכי שאפשר יהה לבוא אל פרטים  לשלוח אותם ביום "פקודה" למות בעבור כולם. וזה בקשה מאד לא פשוטה. ובסוף מי שמשלם את המחיר? כועס בדרך כלל. ..

      יאנוש אומר ליאיר אלעזר בסרט " מה אתה כועס? אתה צריך להיות גאה על היותך הבן של דדו" וזהו.  

        29/9/09 01:25:

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-28 23:22:09

      צריך לזכור שקרבות הללו היו חלק ממלחמה צודקת מאין כמוה.

      קרב החווה הסינית מוצג ברבות השנים כאיזה פאשלה קולאסלית. בסופו של יום מדובר בקרב הסחה לצליחה של התעלה. אריק שרון שלח במשך שלוש ימים יחידות לרתק את הארמיה השלישית למקומה שלא תפריע בצליחה. בתחלה את חטיבה 14 כמדוני עוד שני גדודי שיריון האחד של מצנע והשני של אהוד ברק ולמחרת בלילה את 890 של צנחנים. הקרב הזה לא היה העניין המרכזי לא של אוגדה ולא של הפיקוד אלא מעין קרב הסחה. הקרב הזה הוא הצלחה מסחררת למרות שהיו בו הרבה קרבנות. כי המטרה הייתה להעסיק את ארמיה שלא תתקדם לכיון אזור הצליחה. כל הפרשנויות מאוחרות היינן ספקולציות של חכמים בדיעבד.

       בסרט  המרגש על דדו שמקרינים עכשיו מתאר יאנוש את הפגישה שלו עם דדו בסוף הקרב של עמק בכא, גם שם נהרגו קרוב ל100 איש ודדו אומר לו שהוא הציל את מדינת ישראל. גם קרב החווה הסינית היה כזה כמו עוד אין ספור קרבות שהיו. ברור שבדיעבד לא היה צריך לשלוח אותם ככה היה אפשר לעשות חלק מהדברים אחרת אבל כל זה בדיעבד. הקרב הזה לא רק שהוא לא מחדל אלא בדיוק ההפך. 

       

      זה כמובן לא גורע כלום מהחוויה האישית של שנהם, חוויה חזקה ועצמתית מאין כמוה . 

       

      חלק שבאמת חתכתי מהשיחה המקורית היתה ההתיחסות והניתוח בדיעבד של החויה ובין היתר הפניתי לפרופ' לבנה את התהיה

      האם בדיעבד הוא כועס על כך שבמודע היו שם כדי למקד אליהם את האש המצרית וליצור הסחת דעת שתאפשר את צליחת התעלה על ידי שרון. אחרי הערתך זו הוספתי את החלק הזה לטקסט.

        28/9/09 23:22:

      צריך לזכור שקרבות הללו היו חלק ממלחמה צודקת מאין כמוה.

      קרב החווה הסינית מוצג ברבות השנים כאיזה פאשלה קולאסלית. בסופו של יום מדובר בקרב הסחה לצליחה של התעלה. אריק שרון שלח במשך שלוש ימים יחידות לרתק את הארמיה השלישית למקומה שלא תפריע בצליחה. בתחלה את חטיבה 14 כמדוני עוד שני גדודי שיריון האחד של מצנע והשני של אהוד ברק ולמחרת בלילה את 890 של צנחנים. הקרב הזה לא היה העניין המרכזי לא של אוגדה ולא של הפיקוד אלא מעין קרב הסחה. הקרב הזה הוא הצלחה מסחררת למרות שהיו בו הרבה קרבנות. כי המטרה הייתה להעסיק את ארמיה שלא תתקדם לכיון אזור הצליחה. כל הפרשנויות מאוחרות היינן ספקולציות של חכמים בדיעבד.

       בסרט  המרגש על דדו שמקרינים עכשיו מתאר יאנוש את הפגישה שלו עם דדו בסוף הקרב של עמק בכא, גם שם נהרגו קרוב ל100 איש ודדו אומר לו שהוא הציל את מדינת ישראל. גם קרב החווה הסינית היה כזה כמו עוד אין ספור קרבות שהיו. ברור שבדיעבד לא היה צריך לשלוח אותם ככה היה אפשר לעשות חלק מהדברים אחרת אבל כל זה בדיעבד. הקרב הזה לא רק שהוא לא מחדל אלא בדיוק ההפך. 

       

      זה כמובן לא גורע כלום מהחוויה האישית של שנהם, חוויה חזקה ועצמתית מאין כמוה . 

        28/9/09 18:15:

      דיכאון, חוויות קשות, מלחמה נוראית

      קשה לקרוא אבל מרתק לקרוא

      תודה רבה שהבאת

       

        28/9/09 03:25:


      כל שנה אני קורא מחדש וחושב,

      הם עברו חתיכת גיהנום הלוחמים האלה.

      כל יום אני מברך מחדש על העובדה שאני

      רואה את אבא שלי.

        28/9/09 00:48:

      קשה מאוד הכתוב

        27/9/09 20:09:

      תודה שהבאת את הטקסטים המצמררים האלה.

      בשנים האחרונות יש פחות ופחות התייחסות למלחמה מבחינת הסיפורים הפרטיים, ויותר כאל משהו כללי, פוליטי, יהודי, ישראלי, מה-לא: וטוב שאת מזכירה שמאחורי המספרים, התיאורים הכלליים והלקחים, היו אנשים, שאת מה שהם עברו אי אפשר לדמיין.

       

        27/9/09 19:19:

      נעמי יקרה,, שוב ושוב נחזור לאותו מקום ולאותה מלחמה, כיוון שהיא המלחמה הממשית שלנו והאכזרית ביותר שהייתה. הראיון מרתק אבל קשה מאוד!

      תודה ו*

      לאה

        27/9/09 18:14:

      מרתק. תודה לך
        27/9/09 17:30:
      התיאור של הבחירה במי לטפל קודם או במי לטפל בכלל ממש מזעזע. באמת משימה הירואית לבנאדם. כתבה מרתקת.
        27/9/09 17:01:

      נקודת המבט של הרופאים מאד ייחודית ומעניינת.

       

        27/9/09 16:20:

      מעניין,  כל כל הזמן הקצינים (חט חרמ"ש11 הגזרה הצפונית בסיני ) אמרו לנו שמצבנו טוב ושאנחנו מהדקים את המצור ,

      בשת הקצוות ,  גם המנוח ס. יזהר קצין ההסברה.. וגם השר יגאל אלון שאמר שנחליף גדות והכל יחזור יל מכונו  .

       

      אנחנו מדברים על אותה מלחמה ?  

        27/9/09 13:48:

      כמה שזה חשוב להעלות את הדברים האלה כפוסט, תודה לך נעמי
        27/9/09 13:03:

      צטט: חץ עין נץ 2009-09-27 10:07:43

      צטט: נעמית 2009-09-27 09:18:39


      הראיונות במקור, היו הרבה יותר ארוכים, אבל חתכתי וקיצרתי על מנת לאפשר לקרוא את זה במתכונת הזאת.

      עם פרופ' לבנה זה היה מרגש במיוחד, מכיוון שזו היתה הפעם הראשונה שהוא סיפר על מה שהוא עבר באותו לילה

      בחווה הסינית, אחרי כמעט שלושים שנה של שתיקה, שלא סיפר על זה, כולל לאשתו וילדיו.

      גם מה שעברו באותה מלחמה גרם להם לבחור בהתמחות- עורי בחר בשיקום כללי שכולל שיקום של כוויים כמוהו. לבנה

      כדי להתרחק עד כמה שאפשר ממאורעות המלחמה בחר בהתמחות שונה לחלוטין ורחוקה מכל מה שיכול להזכיר לו

      את אותה מלחמה.

       

       

      איך רפואה שיקומית זה רחוק מכל מה שיכול להזכיר לו את המלחמה? לאלוהי הפוסט טראומה הפתרונים. ....אבל בטח לא שוכח כמו כולם. דור שלם של פוסט טראומטים לקח לי איזה שלושים שנים להבין שכולנו בפוסט טראומה שלא נגמרת. כל מי שהיה שם. מאד התרשמתי מחוסר הבהירות שלהם לגבי מה היה ואיפה . כל החברים שלי מאז שאני מדבר איתם היום זוכרים כל מיני דברים לא קוהרנטים לחלוטין אני פעם חשבתי שאני זוכר טוב בין השאר כי השתתפתי כמה שבועות לאחר המלחמה בתחקירים של פיקוד צפון שנערכו באילת השחר אבל אחר כך נפגשתי עם מישוה שהיה איתי בתחקירים הללו וגם במלחמה והוא לא זכר אפילו את התחקירים. וזכר איזה מלחמה אחרת לגמרי משלי. הזכרון המתעתע הזה. את יודעת שראיונות אישים זה המקור הכי לא אמין לגבי אירועים כאלה.

      האינטנסיביות של התאורים שלהם מדהימה. הכי הזדהתי עם הרגשנות והיכולת לבכות ,דור שלם של דומעים. 

       

       

      הזכרון המתעתע הזה.

       

      זה בא לידי ביטוי בסרט וואלס עם באשיר, אמנם מלחמה אחרת אבל גם די נוראית. וכן ברור שאנחנו לא צריכים סרטים כדי להבין

      שכל אדם חי אחרת את הזכרונות

        27/9/09 11:28:

      הייתי בגיל 16 במלחמה הזאת וחוויתי אותה, ברוך השם, רק דרך הסיפורים.
      חשבתי שכבר אי אפשר לחדש לי כלום והנה הצלחת.
      כל סיפור של לוחם הוא עולם ומלואו עם עוד פרטי פרטים שנוספים לפאזל שהוא כנראה עדיין לא שלם לגמרי.

      אני רוצה להתייחס לנקודה אחת, שנמצאת ברקע של הסיפורים שהבאת ובולטת בסיפורים הידועים יותר;
      אי הידיעה אם אתה לבד או שעדיין חלק ממערכת שמתפקדת ולא שוכחת אותך.
      ההרגשה של חייל נטוש.

      בהקשר האקטואלי זה מתחבר לי לדיון בנושא 'עופרת יצוקה' - על כך שצה"ל פעל שם בשיטות שמציבות את ההגנה על החיילים כערך כמעט עליון. במלחמת לבנון השנייה התגלה שזה עדיין לא זה. ב'עופרת יצוקה' כבר הקפידו.
      חייל צריך לדעת שהוא הכי מוגן שאפשר ותמיד בפוקוס של כולם.

      ויש את גלעד שליט שהוא חייל נטוש.
      ***
      תודה לך.

      גמר חתימה טובה 
        27/9/09 10:27:


      לגבי היכולת להתרחק מהאירועים והטראומה התכוונתי לרופא השני שהוא אורולוג, הרופא הראשון אכן בחר להתמודד על בסיס יומיומי

      עם השיקום.

        27/9/09 10:07:

      צטט: נעמית 2009-09-27 09:18:39


      הראיונות במקור, היו הרבה יותר ארוכים, אבל חתכתי וקיצרתי על מנת לאפשר לקרוא את זה במתכונת הזאת.

      עם פרופ' לבנה זה היה מרגש במיוחד, מכיוון שזו היתה הפעם הראשונה שהוא סיפר על מה שהוא עבר באותו לילה

      בחווה הסינית, אחרי כמעט שלושים שנה של שתיקה, שלא סיפר על זה, כולל לאשתו וילדיו.

      גם מה שעברו באותה מלחמה גרם להם לבחור בהתמחות- עורי בחר בשיקום כללי שכולל שיקום של כוויים כמוהו. לבנה

      כדי להתרחק עד כמה שאפשר ממאורעות המלחמה בחר בהתמחות שונה לחלוטין ורחוקה מכל מה שיכול להזכיר לו

      את אותה מלחמה.

       

       

      איך רפואה שיקומית זה רחוק מכל מה שיכול להזכיר לו את המלחמה? לאלוהי הפוסט טראומה הפתרונים. ....אבל בטח לא שוכח כמו כולם. דור שלם של פוסט טראומטים לקח לי איזה שלושים שנים להבין שכולנו בפוסט טראומה שלא נגמרת. כל מי שהיה שם. מאד התרשמתי מחוסר הבהירות שלהם לגבי מה היה ואיפה . כל החברים שלי מאז שאני מדבר איתם היום זוכרים כל מיני דברים לא קוהרנטים לחלוטין אני פעם חשבתי שאני זוכר טוב בין השאר כי השתתפתי כמה שבועות לאחר המלחמה בתחקירים של פיקוד צפון שנערכו באילת השחר אבל אחר כך נפגשתי עם מישוה שהיה איתי בתחקירים הללו וגם במלחמה והוא לא זכר אפילו את התחקירים. וזכר איזה מלחמה אחרת לגמרי משלי. הזכרון המתעתע הזה. את יודעת שראיונות אישים זה המקור הכי לא אמין לגבי אירועים כאלה.

      האינטנסיביות של התאורים שלהם מדהימה. הכי הזדהתי עם הרגשנות והיכולת לבכות ,דור שלם של דומעים. 

       

        27/9/09 09:18:


      הראיונות במקור, היו הרבה יותר ארוכים, אבל חתכתי וקיצרתי על מנת לאפשר לקרוא את זה במתכונת הזאת.

      עם פרופ' לבנה זה היה מרגש במיוחד, מכיוון שזו היתה הפעם הראשונה שהוא סיפר על מה שהוא עבר באותו לילה

      בחווה הסינית, אחרי כמעט שלושים שנה של שתיקה, שלא סיפר על זה, כולל לאשתו וילדיו.

      גם מה שעברו באותה מלחמה גרם להם לבחור בהתמחות- עורי בחר בשיקום כללי שכולל שיקום של כוויים כמוהו. לבנה

      כדי להתרחק עד כמה שאפשר ממאורעות המלחמה בחר בהתמחות שונה לחלוטין ורחוקה מכל מה שיכול להזכיר לו

      את אותה מלחמה.

        27/9/09 08:52:

      הבאתי ראיון מעניין. סיפור קשה , כמו כל המלחמה ההיא... העובדה שתקפו אותנו ביום כיפור, היה תיחכום גדול מצד הערבים. . גם הנזקים של ההפתעה היו בהתאם. ניצחנו אבל נשארנו חבולים. היינו מושפלים - אנשי השורה אני מתכוון, מהדרך בה נהגו האחראים על הבטחון לפני המלחמה ומבריחה מאחריות של חלקם אחריה

      דברים אלו פוגעים לא פחות מפציעות הגוף שספגנו

      נעמי, כתבה מאוד מעניינת הבאת

        27/9/09 08:47:


      וחלק מהדברים שתמיד מלמדים ואי אפשר לעשות שם זה רישום רפואי. רישום של כל פצוע איזה טיפול ואיזה פציעה, איבדנו את הנושא הזה בגלל הכמות.

      מצמרר קצת, לא?

        27/9/09 08:31:

      כרגיל את שואלת את השאלות הכי מעניינות
        27/9/09 08:27:


      קשה, כל כך קשה,

      אבל מרתק.

       

      גמר חתימה טובה

       
        27/9/09 08:26:

      צטט: alfasin 2009-09-27 08:04:07

      אני, אני ראשון !!!

      (במבטא סובייטי כבד)

      אתה ראשון כי חיפשתי קוף שנראה יותר אינטלגנטי משלך בפוסט של חוני :)

       

        27/9/09 08:16:


      לי יש ידיד שהיה בחווה הסינית

      וחווה לראות הרבה מחייליו נופלים מולו

      הרבה טראומות שיש לו עד היום

      והוא לצערו בלי חצי רגל :(

      לצערי המדינה שלנו לא מספיק

      מזכירה את מלחמת יום כיפור

      זאת היתה המלחמה הכי קשה עצוב*

        27/9/09 08:04:

      אני, אני ראשון !!!

      (במבטא סובייטי כבד)