סליחה מעושה - הגיגים ליום הכיפורים

לצפייה במסך מלא

סליחה מעושה - הגיגים ליום הכיפורים

‎18

חברה וקהילה

29 תגובות יום ראשון, 27/9/09, 07:59

תקופת החגים היהודים הפותחת אצלנו מדי שנה את השנה, מגיעה בחלוף עשרת ימי התשובה ליום הכיפורים. היום הגדול והנורא, יום חשבון הנפש מגיע עד לבקשות הסליחה שבימים האלה, ימי הרשת האינטר-נטית אפילו מגדישים אצלי במידה מסוימת את הסאה.

הפרסומים האלה על גבי בלוגים של בקשת סליחה הם בדיוק ההפך הגמור של בקשת מחילה וסליחה. יום הכיפורים בא לכפר בעבירות שבין האדם למקום, יום הכיפורים לא בא לכפר על עבירות שבין אדם לחברו, עבירות אלה שאנחנו עוברים אחד כלפי רעהו הם ענין שלנו ביננו ובין עצמנו. את חשבון הנפש עלינו לעשות ביננו ובין עצמנו, הסליחה ומחילה מבורא עולם היא רק לעבירות שעשינו כלפי הקדוש ברוך הוא, באי קיום מצוות דתיות.

בפועל, הגבולות וההבנה היטשטשו אצלנו. בין מה שביננו ובין מה שבינינו ובין בוראנו. מה שקורה בפועל הוא שאם בעבר ידענו לפחות לבקש סליחה על מעשים לא טובים שעשינו כלפי חברינו, הרי שהיום אנשים בעידן הטכנולוגי סוברים לעצמם כי הם מסוגלים לרפא את כל תחלואיהם במשלוח הודעת "מסרון" במכשיר הסלולרי, שזה הקשר הכי אישי שיש, ובמקרים רבים אפשר לבקש סליחה בתפוצת נא"טו על ידי הוספת הודעת כותרת לבלוג כזה או אחר. המקפידים יודעים גם לכתוב פוסט בקפה דמרקר, עם כמה מילות נימוסין שנועדו להביע את בקשת הסליחה.

יש משהו עצום וגדול בעיני ביום הכיפורים. שקשור עם מושגי הסליחה והמחילה. כשהייתי ילד קטן דמיינתי את בורא עולם מתכנס עם עצמו בי' בתשרי ויושב שם למעלה מעל העננים ופותח לעצמו שני ספרים עבי כרס שבהם הוא מעביר שמות מספר החיים לספר המתים. ראיתי בדמיוני כיצד הוא מקשיב לתחינות שלי שלא יבולע לי או לקרובים לי רע "ובספר החיים תכתבו ותחתמו" ואני חייב להודות שבכל השנים תפילותיי אלה התגשמו תודה לאל, עד השנה, בה נפרדתי מאבי שחי חיים שלמים ונפטר בשיבה טובה.

עם השנים, וכמובן שמלחמת יום הכיפורים גרמה גם אצלי לתובנה מחודשת על קדושת היום, הטמעתי לעצמי את החשיבות של היום ברמה של "אתחול" (restart) שהיא בכלל תכונה נפלאה שלמדתי לבצע גם על המחשב שלי עם השנים.

הרעיון הזה לנקות כל מיני תחלואים ושגיאות ו"באגים" שאנחנו עושים בפרק זמן של שנה, בהחלט ראויים לעיון מחודש לפחות פעם בשנה. כך גם בקשת הסליחה והמחילה. ראוי שגם אלה יעברו רענון בקופסת הקשרים החברתיים שלנו פעם בשנה.

בשנים האחרונות אני עד לפחות ופחות סליחות כנות כאלה. אנשים בחברה שלנו יותר ויותר מתכנסים בתוך עצמם, יותר ויותר מאמינים שדרכם היא הנכונה וכל מי שלא חושב כמוהם הוא זה שטועה. .יותר ויותר, הגרוע מכל קורה, אנחנו יכולים לראות את חברינו מתבוסס בדמו בגלל דברים שעשינו, ולהישאר שלמים עם עצמנו כאילו אין לנו יד או רגל במעל.

הפיצוי שאנחנו מפצים, בעקר את עצמנו, (כך אני רואה את ההתנהלות הוא במשלוח דואר אלקטרוני שבו בקשת סליחה בתפוצת נא"טו), לא בקשת סליחה ספציפית, לא ממש חשבון נפש, לא ממש הודאה בטעות, כאילו בקשת סליחה מן הפה אל החוץ, נעדרת כל כוונה ובודאי איזו שהיא משמעות.

פתאום אני מרגיש את עצמי לא סולח. אין לי שום כונה לסלוח לאנשים שהסליחה שלהם היא מן הפה אל החוץ, סליחה מזמינה גם את הסולח למחול, אלא שהדרישה הכי בסיסית הנחוצה כדי שתהא משמעות לבקשת הסליחה היא יסוד הכוונה. צריך לטעמי לסלוח רק כשמתרשמים שמי שחטא כלפיך הוא באמת ובתמים מבקש שלא לחזור על חטאו בהזדמנות אחרת.

אני נזכר איך מחלתי לאדם מסוים על התנהגות נבזית ועלובה שנהג כלפי במהלך שנה תמימה. וערב יום הכיפורים ניגש אלי לבקש ממני סליחה. כמובן שהתפתתי לסלוח לו, בסופו של דבר, הרי הוא ניגש אלי וסברתי כי בקשת המחילה שלו היא אמיתית וכנה. סלחתי לו, ומיד אחרי יום הכיפורים הוא שב לסורו. אולי כעת, אתם יכולים להבין אותי למה לא השבתי אפילו לדואר אלקטרוני ששלח לי ערב החג ובו בקש מחילה פעם נוספת.

אני מאמין באמונה שלמה שאנחנו בני חלוף בעולם הנצחי הזה, וגם אם אתה מאמין ובין אם לא, הרי בסופו של דבר, אנחנו רגע עלוב בחיי מעשה הבריאה המופלא של עולמנו. חשבון הנפש שנעשה מדי שנה בשנה הוא חשבון שלנו בני האדם ביננו ובין עצמנו, בעולם מושגים של העולם ומלואו, אני מאמין שחשבון הנפש לא נמדד במונחים "שנתיים" המאזן שלנו במושגי העולם הוא מאזן אחד כולל, הזכות לבקש מחילה מחברנו, כמו גם מבורא עולם היא זכות שניתנת לנו פעם בשנה.

למרבה הצער לא מספיק מאיתנו מרגישים את היום הזה כ"זכות". עבור רובנו היא הופכת למעמסה וחובה. וכדרך ההתנהגות הרציונלית שיש לנו כלפי כל חובה, אנחנו מבקשים להדוף אותה מעלינו, וכאן בדיוק מתחילה הטעות שלנו.

יש בפירוש מספר אנשים שאני לא סולח להם כי הם לא ראו צורך לבקש ממני סליחה או שהם חשבו שאני לא שם לב למעשה ידם. יש כאלה שאינני סולח להם כי הם לא "סופרים" אותי כמי שיודע שהם עשו מעשה אסור שהשפיע באופן ישיר עלי, ומכאן גם שהם אינם רואים לבקש בכלל מחילה. ויש אנשים שהתפקיד שלהם ישאיר אותם חשופים לבקשת סליחה שהם חבים להרבה אנשים. (כמו למשל שופטים שלא ממש עושים מלאכתם נאמנה ובצורה צודקת, אני ניתקל גם באלה) אנשים כאלה לא זוכים אצלי למחילה ביחסים שבין אדם וחברו, הם יוכלו להפנות את כל תשומת ליבם לבורא עולם, ולבקש ממנו מחילה, רק שהם שוכחים כי האלוהים שלנו לא מתעסק בעניינים שאנחנו צריכים לפתור בינינו ובין עצמנו, וכך הם עלולים לצאת שכל שכרם בהפסדם.

בתקווה שיבינו כאן את הרמז.

גמר חתימה טובה.

דרג את התוכן:

תגובות (29)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

הכתיבה משחררת

פוסטים אחרונים

ארכיון