כשהייתי קטנה, אימא שלי תיארה לי את הגיהנום כמקום חם ומלא להבות, שבו הסכינים והמזלגות כל כך ארוכים, כך שכל מי שמנסה לאכול שם פשוט לא מצליח. כשתיאורים כאלה מחלחלים לתודעה שלי מגיל צעיר, מה הפלא שהימנעות יזומה מאכילה היא דבר שנשמע לי כמו ביטוי של יצר הרס עצמי?

בבית שבו גדלתי לא יכולתי אפילו לדמיין מצב של רעב. פשוט לא נתנו לי להתנסות בו. אני די בטוחה שזה קשור גם בעובדה שאבא שלי היה בוגר מחנה כפייה בבולגריה, ושרוב המשפחה של אימא שלי נרצחה בפולין במלחמה ההיא. 

אף פעם לא היה אצלנו מצב של "אין מה לאכול בבית"; משהו תמיד היה. ההורים שלי נהגו לצופף את הפריזר בלחמים, פיתות ולחמניות, מוצרי חלב ומאכלים מבושלים. כשרעב היה מתחיל לכרסם בי, הייתי נעשית עצבנית, בדומה לאבא שלי. אימא שלי הייתה מתגייסת למשימה ומכינה לי בזריזות משהו לאכול. הייתי אוכלת ונרגעת. כמובן שלימדו אותי לאכול את כל מה שיש בצלחת. אם יש מה, אז למה לא לאכול? עד היום קשה לי להשאיר בצלחת שאריות ממאכל שאני אוהבת, גם אם אני מרגישה שהתמלאתי.  

עם השנים הבנתי שברוב המקרים רזון מצטייר עבורי כסממן של חולי. בתא המשפחתי הגרעיני שלי לא היו אנשים רזים. כולנו חבשנו על עצמנו אקסטרות מרשימות של קילוגרמים. ככה, שיהיה. נדמה לי שהפעם הראשונה שבה נחשפתי לירידה דרמטית בממדי הגוף היתה כשאימא שלי הלכה ונגמרה לנגד העיניים שלי בשנים בהן חלתה. באותה תקופה, על רקע הטיפול בה והפיכת הסלון והמטבח לסוג של חמ"ל, גם אני ירדתי במשקל, דבר שהיה בבסיסו לא רע אם חושבים על העודפים שהיו לי, אבל לא נהניתי בשום צורה שהיא מחוסר התיאבון או מהרזון שנכפו עלי. גם היום חוסר תיאבון הוא דבר מטריד בעיני. אני סלחנית לגביו רק כשהוא תוקף אותי כשאני מאוהבת. 

אני לא היחידה שגדלה על "ילד טוב משאיר צלחת ריקה": כך נהוג היה במחוזות ילדותם של רבים בשנות השבעים והשמונים. בימינו הדברים מתנהלים קצת אחרת, וקיימת מודעות גבוהה לנזקים של השמנת יתר. מצד שני, היום יותר מבעבר מתקיימות תופעות הרסניות כמו אנורקסיה ובולימיה, אז אני כבר באמת לא יודעת מה עדיף. 

היום עם ישראל כבר שוחה בים של קולינריה: הפיצוציות וסופר-מרקטים, חלקם פתוחים 24 שעות ביממה, מציעים מבחר עצום של מוצרים. הפיתוי לנסות דברים חדשים, לקנות מעל ומעבר למה שתכננו רק "כדי שיהיה בבית" או להנות ממבצע אחד פלוס אחד, כל אלה נתפסים כהזדמנויות גדולות מדי עבורנו כדי שנוותר עליהן. ועוד לא כתבתי אף מילה על עוד תפקיד שהוספנו לאוכל שאנחנו בוחרים לאכול באורח החיים המודרני: פיצוי על כל עוגמות הנפש שהחיים גרמו לנו. בתנאים כאלה, איך אפשר לאכול רק כמה שצריך ... ? 

קשה יהיה למצוא בארץ אדם שלא ישמח לקבל מנה ענקית במסעדה; בחגים, חלק לא מבוטל מהמארחים שבינינו מאבד את השפיות וקונה כמויות לא הגיוניות של אוכל; אירועים תרבותיים רבים מלווים באוכל. רק לפני חודש הייתי עדה להתנפלות די מטרידה של אנשים על מקורות מזון בכנס מכובד שעסק בחינוך, לא פחות. מי שלא טרח להשביע את אורחיו בהפסקה הראשונה, שלא יתפלא שבהפסקה השנייה מגש עמוס מתאבנים זעירים מתנפץ על הרצפה.  

אוכל בשביל הישראלים הוא הרבה יותר מאוכל. לפעמים הוא בית, לפעמים הוא נחמה של רגע, לפעמים הוא אפילו התרסה, שבה נדמה כי אנחנו מודיעים לעולם שמה שהיה פעם - שוב לא יחזור. 

ואז מגיע יום כיפור. אני מכבדת את הצמים, ויחד עם זאת אני מודה: המצב הזה, שבו המוני יהודים נמנעים מאכילה מתוך בחירה, הוא דבר שעדיין קשה לי להבין אותו.

בתוך תוכי אני יודעת שלא יקרה אסון אם בשם אמונתם אנשים כאן ירפו לרגע מהאחיזה שלהם באוכל. ובכל זאת, לבחור למנוע מהגוף מזון, כשאתה חי בתוך כל השפע המתעתע שמסביב - אין ספק שמדובר בבחירה אמיצה.

לגבי עצמי, אני יכולה רק לקוות שלא אוכל מעל ומעבר למה שהגוף שלי באמת יצטרך ביומיים האלה. יש לו די והותר מאגרים מימי החול שלי.