מאחורי כל אסטרטגיה עומדת תפיסת עולם. האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות משפיע על תוכניותינו ועל פעולותינו בפועל. לא תמיד הדברים זהים. ההפך, ברוב המקרים נמצא כי "האסטרטגיה המוצהרת" של ארגון שונה מ"האסטרטגיה בפועל" של אותו ארגון. "האסטרטגיה בפועל" של אותו ארגון משקפת את תפיסת העולם האמיתית של ראשיו. גם אם יתכננו ויצהירו על הליכה לכיוון מסויים, מבנה האישיות שלהם והאופן שבו הם תופסים את עצמם מול הסביבה, במודע ושלא במודע, יגרום להם ללכת בכיוון אחר.
מדינת ישראל לא שונה במובן זה מארגונים אחרים. אנחנו מדברים על שלום ובאותו זמן אנחנו מספחים בצורה עקבית את הרמה ואת הגדה. אנחנו מדברים על מדינה יהודית ועושים את הכל בכדי ליצור מדינה דו-לאומית.
זה קורה בגלל תפיסת העולם הבסיסית של מרבית הישראלים שיש לה שני מרכיבים עיקריים – "הזכות העודפת" ו"ההתרסה". הם אלה שהובילו אותנו למצב הנוכחי שבו הולכות ומתרבות ההערכות שפנינו למצב קיומי דרום-אפריקאי – הן מבחינת התייחסות החברה הבינלאומית והן מבחינת האופן שבו נרצה לשמר את "היהודיות" של המדינה.
על פי מרכיב "הזכות העודפת" (או בשפה אחרת "מגיע לנו"), שלפיו לנו מותר לעשות הרבה דברים שלאחרים אסור, ישנם כמה מרכיבי משנה:
א. המרכיב הדתי-משיחי – יש לנו זכות היסטורית, מידי השכינה, על הארץ, שאין לאף אחד אחר כמוה, ולכן מעשינו מוצדקים מבסיסם. הזכות הזו כלל לא נתונה לויכוח.
ב. המרכיב המדיני – אומות העולם החליטו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל מתוך שהיו עדות לקשיים הכרוכים בהקמתה. כלומר, הם הכירו כי ליהודים "מגיעה" מדינה. החלטה כזו נותנת, מלכתחילה, ליהודים רשות לממש את חזונם גם אם הוא כרוך בפגיעה באחרים. היא גם נותנת לגיטימציה לממשה ללא דיאלוג עם הצד הנפגע.
ג.מרכיב אושוויץ – זה מרכיב שנוסף, בכוונת מכוון, בשנים האחרונות. מדינת ישראל, אולי נוכח קשייה להצדיק את מדיניותה בהתבסס על המרכיב הדתי-משיחי והמרכיב המדיני, דאגה לטפח את פולחן אושוויץ שכאילו הוא הסיבה העיקרית לקיומה של מדינת ישראל. באופן זה נשכחו כל השנים של העשייה הציונית בארץ ישראל עד מלחמת העולם השניה. מאחר והנאצים טבחו בנו ורצו להשמידנו "מגיע לנו" יחס אחר. לכן מותר לנו דברים שאסור לאחרים.
"מגיע לנו" איננה תפיסת עולם של ריאל-פוליטיק. היא תפיסת עולם המבקשת לכופף את המציאות לפי הרצון שלנו מתוך אמונה שאם "מגיע לנו", אז אי שם ישנה יישות שתביא לכך שהעולם יתאים את עצמו לנהוג לפי כללי המשחק שלנו. הרי לא יכול להיות אחרת, שכן אנחנו כל כך צודקים שבסוף כולם יקבלו את מעשינו בהבנה.
אלא שלמרכיב "הזכות העודפת" נוסף בשנים האחרונות מרכיב "ההתרסה". על פי מרכיב זה עלינו להראות לכולם שאנחנו קיימים על אפם ועל חמתם. יש לנו חשבון היסטורי עם מרבית עמי העולם בשל האנטישמיות ובשל השואה, והדרך הראויה היא להראות להם ש"אנחנו על המפה" ולא להניח להם על מעשיהם בעבר. לכאורה, ליברמן, הוא המבטא הנאמן של הגישה הזו, אבל בפועל היא קיימת אצל רבים.
הסכנה שבמרכיב "ההתרסה", הוא בהפיכתו למטרה בפני עצמה. כלומר, "אנחנו חייבים להראות להם".
"מגיע לנו" ו"אנחנו חייבים להראות להם" הוא צרוף קטלני שלעניות דעתי הוא המסביר העיקרי איך עם שנחשב לאינטליגנטי במיוחד הגיע למצב הנוכחי. |