בגלל החורף ההוא

31 תגובות   יום ראשון, 27/9/09, 13:26

קפצתי לקניון, סידורים. התחמשתי גם בידיעות וגם במעריב, ככה שיהיה מה לקרוא. קפצתי לבית המרקחת וביקשתי מהרוקח שיפרגן לי איזו תרופה מגניבה לחג הזה - כי ככה זה שאתה היפוכונדר, בסוף סגרנו על נורופן. מצטייד בעוד חפיסה של קאמל לייט - כי ככה זה שאתה מעשן, אויש לא מעשן כבד תעשו לי טובה נו. לקינוח אייס ארומה לייט קר קר וחזרה למבצר שלי.

 

יצא גם שהחצי השני שלי בא לבקר אותי היום, הלא הם הנסיך שלי וגרושתי שבדיוק חזרו הביתה מהצפון. גם את הנסיך שלי הצלחתי קצת להסניף היום. מסדר קצת את הבית, מסדר את כל העיתונים וגם לפי הסדר כי ככה זה שאתה פרפקציוניסט. אפילו הדודה מחיפה מצלצלת לאחל לי גמר חתימה טובה, אני מאחל לה בחזרה, וזה סימן שאפשר להתחיל את כיפור באופן פורמלי. הנה מתחיל לאיטו המחול של הרביצה על הספה. עכשיו מה כדאי, להחזיק את ידיעות ביד שמאל ואת מעריב בימין או הפוך? מזפזפ לי בין העיתונים. ידיעות מלא בכתבות על המלחמה ההיא. בעצם כל יום כיפור כל העיתונים רווים בכתבות על המלחמה ההיא, וזה מרגיש לי לחשוב.

 

היינו משפחה צעירה בראשית דרכה? כן אפשר להגיד. זוג הורים בתחילת הדרך פלוס צאצא אחד, נחשו מי? אבא שלי כבר היה מילואימניק כשהמלחמה ההיא פרצה, וגם אותו כמו גם כולם המלחמה תפסה פתאום ללא שום הודעה מוקמדת. אני לא זוכר כלום, אבל אני מניח שנגררתי באיזה סל-קל למקלט זה או אחר. יש הרבה שמות לאותה מלחמה, היו המון חללים, ופתאום שוב פעם מישהו כותב שם בעיתון על ילדי חורף 73'. בעל כורחי הצטרפתי גם אני אל אותה משפחה ענפה. אבא שלי מעולם לא שב מאותה מלחמה. עכשיו, כלומר מאז ולעוד הרבה שנים נשארנו רק אמא ואני. אם אני זוכר אותו? לא, הייתי קטן מדי, קוראים לזה פעוט בן תשעה חודשים.

 

אמא מעכשיו מגדלת אותי לבד. זה מאוד לא פשוט לה, אפילו ממש קשה. ברבות השנים אמא מתחתנת שוב, ויש לי אבא חדש. מקסים. זה דווקא מאוד הצליח ונורא שמחתי בשביל כולנו. אולי ככה בשביל לסבר את האוזן אז אבא שלי החדש היה אלמן פלוס שתי בנות, אמא שלי היתה אלמנה פלוס אני והכלבה, וביחד הם עשו את אחותי הקטנה. חישוב קל שלי, רגע אני סופר עם האצבעות, זהו יש לי שלוש אחיות. שתיים גדולות ממני ואחת קטנה. את המושג 'חורג' אף פעם לא הכנסתי הביתה, ואני חושב שגם אף אחד מבני המשפחה האחרים גם לא.

 

את אבי הביולוגי אני משתדל לבקר פעמיים בשנה, לא תמיד זה מצליח והוא גם קבור די רחוק - בנהרייה. גם סבא וסבתא שלי, או ההורים שלו קבורים ממש לידו, אז יוצא שכל המשפחה ביחד. קבורים קרובים. היא שינתה הכל אותה מלחמה.זה אולי לא הכי פשוט לגדול כיתום צה"ל, אבל זה לא בלתי אפשרי למרות כל הקשיים והיו קשיים. זה לקח לאמא שלי למצוא את האבא החדש שלי שתים עשרה שנה, ואז לא היו אתרי הכרויות. אני אופטימי.

 

אמא נורא דאגה לי כל השנים. לפעמים קצת יותר מדי, אבל זה ברור שהכל היה ממקום טוב ואוהב. תמיד יוצא שהחיים יותר חזקים מהכל, אבל לא תמיד הסתדרתי עם אמא. יש שם עוד כמה פצעים שעוד לא נרפאו, הם כנראה לא יירפאו אף פעם, אבל הם כבר הגלידו מזמן ושום דבר לא מדמם באמת. זו לא תהיה חכמה גדולה עכשיו לבוא ולהאשים את אותה מלחמה ובעצם לטעון להקלה בנסיבות מחמירות. לבטח שגם לא ניתן לפרוס כאן את אותה כרוניקה עדינה ביחסים שלי עם אמא שלי. אמא תמיד נשארת אמא, ואמא תמיד אוהבת.

 

אז נכון אמא שלפעמים קשה לי לקבל, ואני כבר מזמן לא ממש אומר כל מיני דברים. ונכון שאני לא תמיד קל, ונכון עוד הרבה דברים והיריעה באמת קצרה מלהכיל. צער גידול בנים הם קוראים לזה. כן העולם שלי לא תמיד כזה פתוח בפנייך, אבל זה לא בכוונה, באמת. את כל פעם אומרת שאת אוהבת אותי מאוד, וזה ברור שגם אני אותך בחזרה. הילד שלך גדול כבר, אבא בעצמו. אז זה שאני לא תמיד משתף לא בהכרח אומר שאני לא אוהב אותך.

 

זה תמיד מתערבל לי ככה כל פעם מחדש ביום כיפור, כל העיתונים, כל הכתבות, המלחמה ההיא ואיך הכל התגלגל מאז ועד היום. זה פדיון הנפש שלי אם תרצו. אני לפעמים כן כותב על השכול, על החיים, על להיות גרוש ועל להיות אבא. זו הפעם הראשונה שאני כותב על אמא, כי אמא יש רק אחת. ואם כבר סליחות, אז אני מבקש סליחה רק מאמא. והפוסט הזה כולו מוקדש איך לא, לאמא.

 

זהו לא מציק לכם יותר עד מוצאי החג, עכשיו תנו לי לחזור לספה ולעיתונים.

גמר חתימה טובה. רגע כבר איחלתי לא? לא נורא אז עוד פעם.

 

 

עמית 

דרג את התוכן: