זוכרני, ערב ליל שבועות ב"מכינה"- חטיבת הביניים התורנית פנימייתית... בצהריים "השכיבו" אותנו לישון, כדי שנוכל להשאר ערים במהלך ליל לימוד התורה. אני הייתי תלמיד פנימיה, אבל אף התלמידים האקסטרנים הישנים בדרך כלל בבית, ישנו בצהרי יום זה בפנימיה. אך אני לא נרדמתי. שכבתי בקומה העליונה של מיטת הקומותיים, מחבק לחייקי את הטרנזיסטור המקרטע, ראשי מלא שבבי מחשבות, מנסה להתמזג עם אמא טאנטוס, כדי שאוכל ללמוד תורה בלילה. חשבתי על התאומות, בנותיה של אם הבית, אברי גם הוא היה מקרטע. הייתי חודש לאחר בר מצווה, לא ידעתי דבר על מין, וכל כך הרבה חשבתי עליו. אחד התלמידים בפנימיה, הושעה לצמיתות אחרי שנתגלה בארונו עיתון "בול". מהו עיתון זה ידענו כולנו, נושאים מבטים חטופים לזגוגיות ה"קיוסקים" כדי לספוג רושם מאברים מעורטלים. הבנות איתנו ב"בני עקיבא", נבוכות אף יותר. חושב אני כי עד גיל שמונה עשרה, לא דברתי עם בת המין השני, יותר משני משפטים רצופים. כמהנו לאהבתן, שמועות הלכו אודות ברי המזל שזכו ב"חברה". מה עושים עם חברה...האויר היה לוטה סוד. אחד התלמידים בחדרי החל להיאנח, כולנו הכרנו את הפשר, אבל לא הגבנו. מחשבותי היו רחוקות מאבי הגווע בבית חולים כרוני...הרחק מאחי הטרוריסט...אימי הכפייתית...המצאתי לעצמי זהות בדויה, הייתי טרזן דתי, ישות המקפצת מעץ לעץ, מושיעת מדינת ישראל במצוקה, זוכה בלבה של עלמה בחצאית ארוכה וצמות חלה. שוב קרטע אברי, האם נכון לעשות מעשה שכזה, לחלל את תומתן של האחיות מ' וי' תלמידות האולפנה...כל בשרי סמר מאיבה עצמית. מה עשיתי, חללתי את הקודש, מהר לכַפּר. אצתי במחשבותי לגניה, שנודעה לשמצה כפרֵחַה. ואכן, גניה חוללה פלאים בגידי הפעוט, נהרה חלפה בי וישותי הזדקפה פלאים. גניה שווה בגימטריה זונה, אבל אני חובה עלי עכשיו לשאתה לאשה, מוצא אני לנכון לגזור על עצמי דום, תענית שתיקה מכל מחשבותי. הס שטן הגוף! קטגור המחשבה, ברא לך יציר אחר שאינו תשוקה ובשר ודם, אולי תחשוב על תמר מ"חסמבה".

נישט, גם לה יש צמות ארוכות. מלוא כל הארץ כבודך, לא מצאת לך ילול בן אשה אחר להיטפל איתו. מה למשל חושב עכשיו יוסי דמיר, חברי מנוער ותלמיד אקסטרני שתמיד ישן בבית, ועכשיו הוא במיטה מתחתי. יש לו עור נעים והורים עשירים, המדריכים והתלמידים מחבבים אותו, אם יבוא איתי לפעולה בבני עקיבא, המדריכה בטוח תדלק עליו. יכול להיות שבשנה הבאה ילמד בישיבה אחרת, להורים  שלו אין קוראים כל  שני וחמישי לראש הישיבה. אבל אמא שלי, היא מכירה בעל פה את הדרך מחיפה לכפר סבא, צריכה לסבול בגללי, כאילו שאין לה מספיק דאגות על הראש. אני  צריך להיעלם מכאן, פשוט כך. להיעלם ולא לסבול יותר.

אני נכנס יותר עמוק בתוך הסדין והשמיכה, מנסה בפעם האלף תנוחה אחרת, הטרנזיסטור משמיע פתאום באוזניות יצירה מוזיקלית, אני מקשיב לזמר ששר. דורית ראובני ולהקת הנח"ל, את כל מילות השירים אני יודע בעל פה, אבל אין מצב שאוכל ללכת להופעה שלה או של זמר אחר. הנהלת הישיבה אסרה על הופעות של זמרים חילוניים, רק לתלמידים אקסטרנים מותר ללכת להופעות כאלו. אבי פרל היה בהופעה של אריק איינשטיין, אביו הביא אותו מההופעה היישר לבית המדרש, והוא ישב שם בקרב התלמידים, וספר להם על קורותיו במופע. אבא שלו חבר בהנהלת הישיבה, ראש הישיבה מינה אותו ליושב ראש וועד תלמידים. היו אמנם בחירות, אבל את הקלפי ספרו הרבנים. הרבנים יודעים יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו מה לא טוב. הרבנים אחראים לנו בעולם הזה ובעולם הבא, ראש הישיבה, הרב ל. התמנה לתפקיד אחרי שרבץ עשר שנים בישיבה, מילא כרסו שס ופוסקים. ביום  ירושלים הביא אותו לראות את ראש הישיבה שלו, שהוא עצמו למד. הרב אזרחי, וגם שמענו שיחה של ה"רב של הרב". הרב אזרחי הוא גאון עצום, בארוחת הצהריים ישבתי בשולחן סמוך אליו, הגאון הֵרֵך מבטו, קורנת בבואתו זוך, זקנו רוחץ על יונים. גיהק, -- "אמן".

המדריך נכנס לחדר:

"התעוררת 'מלמד'! ראש הישיבה קורא לך".

אני כבר יכול לארוז את החפצים, וללכת.

'מה עשיתי...'

'אתה יוצא לְגַלוּת'.

אותו חג שבועות, לא דברתי עם  איש, ואיש לא דיבר איתי. ראש הישיבה אמר את דברו בלי להסביר...אמי בטלפון נשמעה נסערת...בלילה הלכתי לטייל בפרדס לבדי. נתקלתי בפנסים הנמוכים שתלו בין העצים, והתכופפתי לעבור בינם. אז הבנתי: הוא, ראש הישיבה, הוא המאור...אני צריך להתכופף אליו. חזרתי לבית המדרש, נגשתי לראש הישיבה הרב ל' להתחנן שלא יסלקוני...הרב ל' שמע אותו בפנים אדישות, לבסוף הצטחק לעצמו, כדרכו, ואמר:

"זה פרס בשבילך, מלמד...תהיה לך שטאייגן, תהיה לך 'עליה'".

הלכתי שוב לפרדס, להשיח נפשי לפני הבורא.  התחננתי לפניו, בקשתי סליחה על בטול התורה, הבטחתי ששוב לא אחשוב מחשבות זרות, קבלתי על עצמי צום. כה השתקעתי בתפילה, עד שהתחלתי שר בקול רם. לפתע שמעתי התלחשות בין העצים, ואחריה מרוץ רגליים מהיר. מפוחד חזרתי לבית המדרש, המדריך נגש אלי:

-איפה היית...

-בפרדס.

-ניסית להתאבד.

-התפללתי.

-אל תזוז מכאן...אני מצמיד אליך אדם עד מחר בערב.

לא הבנתי את החשד. בערב לקחו  אותי למרפאה, שם דיבר איתי רופא,  ושחרר אותי. הסוד נתגלה רק מאוחר יותר, אחת התאומות הרתה...המדריך היה אשם  בדבר, אותו ערב כששמעתי התלחשות בפרדס, היה איתה המדריך. כנראה חשב שראיתי אותו, ותכנן  לו 'אליבי'...בנתיים, שהיתי ב'גלות'.