השעה היתה 16:35 לפנות ערב.

מי ישאר, מי יפרוש בשיא.

מי מי מי?

החלה נהירה כללית אל עבר דה מרקר לראות מי הם האפיקורסים התורנים שיעברו את הצום עם הקפה.

השעה 17:10 לערך, הראיות מתחילות להתחדד.

אני רואה כאן אותך ואותך וגם אותך ואתם אכן רואים גם אותי, עכשיו כבר לא נשאר ספק, המהדרין הלכו להדרין והרפורמים כבר הוציאו מספיק סרטים בכדי לשרוד את היממה הנוכחית ורגעי התהילה של יצרני משחות השיניים בדקה הזו שכולם מסתערים אחרי הארוחה על המברשות, פסה.

וזהו כעת יש בעיקר מן רגעים כאלו שכולם מתרווחים על הספה ומלטפים את הבטן, פותחים כפתור במכנסיים מפוצצי הכבד הקצוץ ומחכים שיקרה משהו מרגש מתוך ידיעה שגם השנה לא יקרה כלום והשיעמום הזה של לחשב את קיצנו לאחור ימשיך ויככב.

בינינו, חוץ מהמהדרין הרב עסוקים בספירה הזו לאחור, במקום בעינוי הנפש.

"נו כמה זמן עבר? אה רק עשרים דקות?" וככה זה נמשך עד הצמאון של הערב אחרי שוטטות עם הילדים שאז...אוהוו אז מוכנים למכור את שאריות הקצוץ של סיום הצום בשביל איזה שלוקי מהברז המוכלר.

אהה רגע זה בעצם שאריות מהתקופה בה צמתי ולא עוד, כבר אמרתי לכם.

קיצר בטח אגיח לי לכאן אציץ עליכם פה ושם ואז אשוב לי לעיסוקיי, בכל זאת אם ורעיה בישראל.

ובינתיים גמר חתימה טובה למהדרין לסנדרין ולמנדרין שמתחילה לצמוח לי בחצרין שלין.