בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מתגעגע יותר ויותר לעבר.

תחילה חשבתי שזה מתבטא רק בגעגועים להוריי שנפטרו, געגועים שרק התעצמו עם הזמן.

אבל, עם הזמן הבנתי שזה יותר מכך. הבנתי שאני מתגעגע לחיים כמו שהיו פעם..

הקצב, האווירה, הרוגע (היחסי),  הפשטות.   זה היה אותו דבר - אבל בעצם אחרת ...

אני בטוח שזו סוג של תמימות, תגידו אולי שאני   Old Fashioned - אבל בכל זאת, אני מתגעגע.

רציתי לבנות מכונת זמן, כדי שאוכל לחזור אחורה לאן שארצה ומתי שארצה - לממש את הכמיהה לחיים של פעם. (טוב נו, בדרך הייתי קונה כמה מניות שוות שאיש עוד לא מכיר, אבל רק כדי להבטיח את עתידי... )

כמו שאתם וודאי מבינים, לא ממש הצלחתי

(רגע רגע, הפסקות החשמל שהיו לאחרונה - ממש לא באשמתי .... )

הכמיהה הזו לא מניחה לי - ובאיזשהו שלב הבנתי שיש פתרון אחר.

אם אם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר....

אם לא אצליח להביא את עצמי לעבר - אפצח במסע שיביא את העבר אלי...

אני יודע שיש דברים אבודים :

חלב בבקבוקי זכוכית, לשתות מים מהברז (כל ברז!), לפגוש חברים מבלי לתאם את כל 2 דקות בסלולרי, גבינה לבנה 12% . אני חושב שאני אפילו מתגעגע למיץ פז בטעם ענבים... (לפחות עדיין יש טוויסט)

אבל יש דברים שאוכל אולי להחזיר : 

פשטות, צניעות (לא סגפנות - בואו לא נסחף), רוגע.

אפשר להיות מחוברים לאינטרנט ולהישאר פשוטים.

אני יכול להקיף את עצמי במנעמים מודרנים ולהישאר צנוע.

אפשר להחליט ששמים קץ למרוץ העכברים - ופשוט נרגעים.

וזו רק ההתחלה....

יש עוד הרבה לעשות - וחלק מהדברים אגלה תוך כדי המסע.

מוכנים להשתתף בניסוי ? ....

לא בכדי בחרתי לשלוח את הפוסט בתזמון הנוכחי.

יש משהו ביום הזה שפשוט קפא בזמן. זה כלל לא חשוב אם יש לך זיקה לדת (ולי אין...). 

יש משהו קסום שנשאר ביום הזה במשך כל שנות חיי.(חוץ מהעובדה שכולם מדברים בסלולרי ללא הפסק...)

כולי תקווה שהיום הזה יישאר כך לעולם.

אז הנה זה מתחיל.   מי יודע, אולי אפגוש את דאג וטוני בדרך ....