הלוואי וידעת את הגן הקסום הנושן הנטוע על שממת בצורת רוויה גשמי דמעות שממה עתיקה התחומה בין קירות אפורים בין כתלים קרירים שלא זכרו חומה של אהבה אהבה הצומחת כפרחים אדומים ולבנים הסגורים כנשיקה עד אשר אגע בהם במטה הקסם המטה בידי השואב מכוחותיי אשר ישנם ימים בהם אפסים הם מלקוות אל ברכת שלומך ולא ידעתי מה צורה ומה גוון לבש הגן בדמיונך וידעתי כי רב דם הערגה בלבי להניע ידיים רפות ידיים אשר לא תדענה מנוח מטפח לך גנים ובוסתן ועיניי הכבות אשר תאורנה באור יקרות לו רק אילו רק תאותי להסתופף בצל האילנות העבותים בצל העלים הצהובים המנגנים נהמות נוגות של געגוע עלים אשר לאורך יהפכו רעננים ולך ינגנו סרנדות יום וליל והיית לי לאחת בין זרועותיי המאמצות אותך אל קרביי והיית לי לברכת שמחה ואור בחיי |