גדי כהנא יהי זכרו ברוך לעולמים *

חיימון היקר , 39  שנה הלכתי לבית העלמין ביום כיפור

להדליק נר לאחי ז"ל שנהרג בתעלה בטמפו מפגיעת טיל ב- 1970

השנה נמנעתי , לא יכולה לסבול את המסחרה שעושים בפתחו של בית העלמין כל הקבצנים

שולחנות מסודרים עם קופות צדקה , ארגזים עם תרנגולות לכפרות .... בשבילי זה מראה קשה מאוד

כאילו שעושים קופה מהדם של המתים .

לא יודעת איך הגעת אלי אך גם אמא שלי ז"ל ואבי שיחיה צלחו את התעלה ביחד עם אריק שרון ...

שנה טובה חיימון .

קונפינו , יפה כתבת.

גדי רמון

אני מכירה את גדי מהסיפורים של יוסי, בן דודתו ובן זוגי.

התרגשתי לקרוא את דבריך, שמאירים את דמותו של גדי מזוויות נוספות.

התרגשתי לקרוא את הדברים שכתב יוסי, שהפצע הפעור בליבו לא מפסיק לדמם, למרות השנים הרבות שחלפו.

הכאב אולי קהה, אבל הלב לא מפסיק לדמם.

ועכשיו הדמעות...

חיים, תודה שהבאת את הסיפור עצמו ואת הזיכרון של חברך גדי.

חשוב כל כך להמשיך ולעשות זאת ללא ליאות. 

שנה טובה לך וחג שמח .  

יום כיפור, ה- 27.9.09

חיימון,                                                          

בעקבות שיחתנו ומה שכתבת על גדי נכנסתי לאתר של חטיבה 14בערב יום כיפור ונזכרתי וגם למדתי מה עבר עלינו מאז ליל הצליחה ועד לסיום המלחמה וחשבתי ביני לביני כמה שכחתי, אולי כמה הדחקתי.

אבל את זכרון פגישתי האחרונה עם גדי אף פעם לא שכחתי. אולי משום שהתרשמתי ממנו מאד כאשר נסענו פעם לבקרו בחיפה, אולי בגלל תדהמת מותו.

תחילת הדברים כידוע לך, היתה באום חשיבה,שם כונסו קציני וצוערי בה"ד 1 והיה נדמה שאנחנו מפספסים את המלחמה (שכה ייחלנו לה כעיירים צעירים), כי בקשו לשמור אותנו, כך לפחות אמרו, כשידרת הפקוד העתידית של הצבא, שרבים מקציניו נהרגו או נפצעו. אינני זוכר איך הכל התגלגל, אבל התרוצצה לה שמועה, שנדרשת פלוגה כדי לתגבר גדוד סיור המוקם לטובת חטיבה 14,כדי להגן על הטנקים מפני הנשק החדש של המצרים, שמעולם לא שמענו עליו לפני כן-"הסאגרים".

הצלחתי לנתב עצמי לפלוגה הזו שמפקדה היה איציק זמיר ,לימים המג"ד שלי בגד' 13 של גולני. קבלנו ממנו פקודה קצרה על פיה גדוד הסיור יהיה בפקוד מג"ד "שקד" ספקטור, שאליו יסופחו גם שתי פלוגות צנחנים מגד' 202.

התחלנו במסע מפרך לכוון טסה והתפתלנו בין פקקי תנועה, שמעולם מאז לא ראיתי שכמותם;  אוטובוסים בתוך טנקים, זחלמי"ם מעורבבים עם רכבים פרטיים,תותחים דוחפים קומנדקרים וגם הרבה עיניים אדומות של טנקיסטים שחזרו מ"שם" ללא טנקים ועם פנים מובסות. רציתי אז להאמין או לשקר לעצמי, שאלו מראות מקריים שאינם שייכים לצבא הנצחון הכל יכול של ששת הימים,אבל ככל שהתקדמנו מערבה הבנתי שהפעם זה אחרת ולו בגלל טנקים פגועים רבים שלנו שהיו פזורים לאורך הדרך במנוחת עולמים.

לאחר שעות ארוכות הגענו לטסה.

ואז ראיתי אותו עומד בצד במהלך קבוצת הפקודות שאריק נתן ונדמה לי שאף אחד מהקצינים הזוטרים לא הבין. נגשתי אליו. יכול להיות שאפילו הזכרתי לו מי אני. התעניין בך. הסברתי לו שאתה כנראה תקוע באום חשיבה ובוודאי מתחבט איך להצטרף למלחמה.משקפיו הממוסגרים שחור הגדירו את פניו. הוא היה מזוקן בזקן לא מסודר.זקנים דומים לאלה אנחנו רואים היום אצל צעירים. מבעד לערפילי הזמן הוא נראה לי מרוחק ומהורהר אבל היה בו משהו קורן וביישני.

פטפטנו עוד איזה זמן על מה עבר עלינו עד כה ועל התחושה שהנה הנה, כפי הנראה, אנחנו עומדים לעשות משהו חשוב. כפי הנראה, כי הרבה פעמים במהלך המלחמה נשלחנו אנחנו אנשי החי"ר המעולה, כך קראו לנו, לעשות דברים "חשובים" שהתבררו כעורבא פרח, בעוד אחינו השריונרים נלחמים בחרוף ומוסרים נפשם.

שיחתנו נקטעה כאשר נקראנו לעלות על הכלים ולהתחיל בתנועת איגוף על ציר "עכביש" (הדרך הרומית, כך אני מבין מאתמול) לכוון התעלה, כדי ליצור את ראש הגשר לצליחה ולאבטח אותה. גדי ואנשי "שקד" היו מספר זחלמי"ם לפנינו. שמענו אותם בקשר והיינו אתם בקשר עין כל עוד היה אור יום. מלאכת האיגוף היתה שקטה ,למרות שרובה היתה באור יום. לא נורו לעברנו יריות ואני מניח שהרהרתי ששוב מדובר במהלך סרק, שהרי לא ייתכן שהמצרים לא מגיבים כלפי כוח עצום ורב המעלה אבק ורעש, שנע באור יום לכוון התעלה.

לקראת חושך הגענו לציר הרוחב "לקסיקון" ואז החלה מהומת אלוהים. אכן אלוהים,זה שהיה באותו לילה עם חלקנו ועם חלקנו לא. פגזים וטילים וירי מכל כוון ומכל כלי. השמיים היו צהובים ואדומים חליפות. הקשר הפך לבליל צעקות וקריאות והיה לא רלוונטי יותר וגם המפקדים הפסיקו להיות רלוונטיים. כמעט איש איש לנפשו, זחל"ם,זחל"ם לגורלו,טנק,טנק לאובדנו.

בלילה ההוא ה-15.10.73, לא היתה אבחנה בין מפקד לחייל,בין אדום כומתה נפוח חזה ובין שחור כומתה שפל מבט, בין בעלי כושר לחסרי כושר, בין טוב לרע, בין שחור ללבן, בין בן עיר לבן קיבוץ וכפר. כל אדם היה כפי שאלוהים עזבו, בטנקו, בזחל"מו ובמשבצת הקרקע המצומצמת אליה נקלע ואשר ממנה לא יכול היה לזוז אם ימינה או שמאלה, אם קדימה או אחורה.

מחושך ראשון ועד אור הבוקר לא יכולנו לנוע. היינו תקועים על הציר. לימים למדתי שהמצרים הניחו מארב בצומת "טרטור" (ציר הרוחב)-  "לקסיקון", ניתקו את כוחות חטיבה 14 וכך בלמו את כל התנועה צפונה ודרומה. וכל אותו הלילה במשך שעות על גבי שעות, כאשר אין באפשרותנו לנוע ואפילו לחשוב לנוס על נפשנו המצרים מטווחים בנו ללא רחמים ארטילריה צפופה וכבדה ואש טנקים זרחנית ועוד מיני כלים כבדים וקלים על שטח שהוא לכל היותר ק"מ רבוע.

כלים התפוצצו לפנינו ואחרינו. אין לדעת אם שלהם או שלנו. אם מוכרים לנו או לא. התפללנו לבוקר. מעולם בימי חיי לא רציתי שיפציע השחר כמו שרציתי באותו לילה. אבל הוא בושש לבוא.

לקראת חצות ראינו טור ארוך  של כלי רכב חוצים אותנו מדרום למערב. זו היתה חטיבה 55 בדרכה לתעלה. עד היום אני יכול לראות בעיני רוחי את התמונה הסוריאליסטית הלקוחה כאילו מסרט איטי ישן של הטור הארוך ארוך, מופז באור זרחני אדום מפגז תאורה תועה, שועט מערבה וביני לבין עצמי הרהרתי כמה מהם לא ישרדו את הבוקר. בדיעבד התברר שבזכות לחימתה העיקשת של חטיבה 14 ובמיוחד השריונרים שבה, המצרים לא זיהו את חטיבה 55 ובאותו לילה היא חצתה את התעלה ולה פצוע קל אחד בלבד.

לפנינו היתה דליקה גדולה. זחל"ם של כוחותינו חטף פגיעה ישירה,מפגז מרגמה,אומרים 155 מ"מ. הכלי בער והתפוצץ כל הלילה וחסם גם הוא את התנועה והאיר את האופק המרוחק, מלא העשן והשחור משחור באור יקרות.

הבוקר הפציע. הזחל"ם שלנו לא נפגע. היה בו פצוע קשה אחד ושני הלומי קרב. המראה שהתגלה בבוקר לקוח רק מסרטים אפוקליפטיים. עשרות טנקים וזחלמ"ים שרופים. לעיתים קנה תותח של טנק מצרי שרוף נושק לקנה של טנק ישראלי שרוף. גופות רבות פזורות בשטח, מי שלנו ומי שלהם. וריח סוכרי של גופות מרחף מעל פני תהום. דומה שאלוהים לא עשה אבחנה בין בני האדם; מצרים וישראלים שכבו דמומים זה לצד זה,בעוד אחיהם החיים ממשיכים בתגרת התכתשותם.

אחווה בין המתים ואיבה בין החיים.

עם שחר עשרות מטוסי טופולב וסוחוי ירדו על אלה ששרדו, יכולת ללטף את גחונם, אולי כדי להבהיר שאין מותרו של היום מהלילה. הדבר הראשון שעשיתי לאחר שהמטוסים המצריים הטילו את פצצותיהם ונעלמו, היה לחפש את גדי. אולי תחושה רעה. אולי מישהו לחלוק איתו את מוראות הלילה מזוית אחרת אותה חווה. חפשתי לא מצאתי. נגשתי לאנשי "שקד" ששכבו דוממים על דיונה, אולי ימצא ביניהם. הוא לא היה ביניהם. שאלתי. ענו, לא ענו. מישהו הצביע על שרידים מפוחמים מאד של זחל"ם. לא היה צורך בהסברים. זה הרי הזחל"ם שבער והתפוצץ כל הלילה והאיר את פני השמיים העשנים והאדישים.

לא הכרתי את גדי אבל הוא השאיר עלי רושם בל ימחה. אני גם יכול להבין את הקשר העמוק שלך חיימון, אל זכרו; כאשר נפגשתי אתך לראשונה אחרי המלחמה באיסמעליה וספרתי לך, איני יודע אם הייתי הראשון שספר או שכבר ידעת, ראיתי את העצב העמוק הפנימי האמיתי שהידיעה הילכה עליך, משל היית מוכן להיות במקומו.

 והנה בימי כיפורים כאשר אני מהרהר בחברים שהכרתי היטב ושנפלו אני מספח גם את גדי לזכרון, כאילו הכרתי אותו מאז ומעולם.

קראתי אתמול בערב באתר של חטיבה 14, שבלילה הנורא ההוא נהרגו 120 חיילים שלנו ושהקרב הזה נחשב לקרב העקוב ביותר מדם בתולדות ישראל ולאחד מקרבות השריון האכזריים וההרואים ביותר בהיסטוריה ואין היום ספק שהוא שינה את פני המלחמה. מותר אולי היום לספר, אבל במשך למעלה מ-10 שנים אחרי המלחמה, כאשר הייתי נזכר או מספר על הלילה ההוא, חוט ברזלי ארוך של רעד אחז בי מכף רגל ועד ראש. בשנות ה- 80 הוא נעלם ונרפא- עולם כמנהגו נוהג.

 36 שנים חלפו מאז,כאילו אתמול ואני שב ושואל את עצמי האם קורבנם וקורבנו של גדי היה ראוי. לעיתים יש לי תשובה ברורה ולעיתים מעורפלת. פעם קראתי שמישהי קיבלה דוקטורט על כך שחקרה ומצאה שמלחמת יום כיפור לא השפיעה על דורנו. אינני יודע. מעולם לא חילקתי דוקטורטים, אבל לעיתים נדמה לי שגוום של בני דורנו שחוו את המלחמה, שחו קמעא ממשא של אחריות,יאמרו לאומית יאמרו אישית, מהולה בעצב חבוי וחמקמק  ,שהרי במותם ציוו לנו את החיים.

יוסי לוי

מרגש.
 

עַכְשָׁו לְךָ גדִי,
גַּלְעֵד עוֹלָמִים,
ירצד לוֹ בגוגל גַּם כשנחדל...

כל כך הרבה דברים ימשיכו כשהיו

אחרי שנחדל...

מעניין אם גוגל ימשיך לשאת את זכרונם

של ההולכים.

 העלת בי הרהור נוגה.

קורע, חיימון.

אני הייתי בעורף העמום והמטושטש.

ועד היום לא יצאתי מהטישטוש של המלחמה הנוראה ההיא.

כאילו שמסך אבק מכסה לי את העיניים ואת הלב מאז.

ופוסט כזה שלך, מצליח איכשהו לחדור,

ולהראות לי

למה אני צריכה את המסך הזה. 

מרגש.

גמח"ט לך ולכל יקירייך,

איריתה

אין ספק שעוררת כאן סחף זכרונות שעלו על הכתב...

לא יודעת מי ערך את המחקר על השפעתה של המלחמה ההיא על לוחמיה

אבל, לא צריך מחקר, צריך רק להקשיב לכם ולהבין מה גדולה השפעתה....

אני רק האחות הקטנה שעוקבת...

כתוב נפלא, עם הרבה נשמה ורגש.

יהי זכר הנופלים איתנו תמיד.

אילת

*

גם לי יש את יום כיפור שלי.

לכל אחד כמעט יש, אני חושבת.

אבל זה הפוסט שלך, על יום כיפור שלך, עליך, על חברך.

איני מבקרת ספרות, כתיבה, שירה ו/או נפש -

אך מבחינה בנפש רגישה שכותבת מקסים.

תודה.

יהי זכרו ברוך.

אלונה

כמי שהיה, אחרי המלחמה ההיא, בצליחות, ממש לפני פרוץ השלום, הספקתי לתרגל תרגול דומה ברואיפה במקום אריק היה שם בגין.

המלחמה ההיא הפכה וממשיכה להפוך אותנו יומיום, ואנחנו ממשיכים בעיוורון לחפש צעדים , אמון וכוונות .

בכל הזמן הזה, אני ממשיך ושומע על המון גָדים .

חיימון יקר...

החזרת אותי באחת לכמה אירועים מאז...

תרגיל הצליחה ברואיפה בו השתתפתי כחלק מכוחות השריון ש"צלחו" ובסופו הבעתי את דעתי כקצין זוטר בפעם השניה במילואים בחיו כי נראה לי שההמולה סביב הגשר תעלה לנו ביוקר רב שהרי הצליחה לא צפויה בעיני להיות כל כך "סטרילית" אך המח"ט שלי לא שעה אפילו לאזהרה של אורח לרגע...

במלחמה, לא הרבה זמן אחרי התרגיל ואחרי שבצומת הצירים "עכביש-כספי" חטפנו הפגזות ממוקדות כבר לא זכרתי  שום תרגיל או אימון והיינו כולנו חדורים בקשה אחת שגשר הגלילים יספיק להגיע, ומי תאר דבר כזה, בשעת הצליחה, שני טנקים לפני הגדוד שלי נפלו לתעלה וצללו על צוותיהם במים...

מחר, 29 בספטמבר יוצא במקרה השנה, יום הנפילה של בני הבכור בלבנון 24 שנים אחרי המלחמה ההיא בסיני והביקור שלי במצרים... צרוף מיקרים.

תהי נשמתם של הנופלים צרורה בצרור החיים, מצטרף להתיחדות שלך עם גדי כהנא - אין ספק כי היה מלח הארץ וכמי שכבר קרא מספר שורות מפי עטך, אני מתרגש כתמיד...

"כָּרְתָה לְךָ מכורתינו פִּנַּת עוֹלָמִים..."

והוא נח בין פירחי נצח

 ושורשי קיומינו
 ו"נוֹתְרָה הָרֵעוּת - צרובה בְּחוֹלוֹת מִדְבָּר...
מלובנת בְּאֶרֶץ אֵין תַּחֲלִיף..".

 מילים שדומעות געגוע, הערכה, לזיכרו של חבר

בכתיבה חודרת לניבכי לב,,,

והמחיר שממשיך להיגבות פה בארץ, בהישרדות קיומית.....

שרתתי ב-605 בצוות צליחות

הייתי בתרגיל שאוזכר

הכרתי חברים מהסיירת

שהיו אצלנו תקופה ארוכה

בקורס מפעילי סירות

ת.נ.צ.ב.ה.

עברו כל כך הרבה שנים

והזכרון והגעגוע נשארו כאילו

רק אתמול היה,עבר והווה חד הם.

כשרון הכתיבה מתת אל.

צטט: גיא קונפינו 2009-09-28 03:21:18

עשרים וחמש שנים שאני מקשיב לסיפורי גדי כהנא מפי אבי.כך היה עושה, כך היה אומר, וגם כך היה עושה.אדם נערץ שעם הזמן הפך לנער צעיר ממני. בדרך כזו אואחרת, גדי היה אחד ממחנכיי הגדולים. למעשה, ייתכן שאת חבריי הטובים ביותרבחרתי על פי דמותו של גדי. דמות אשר נוצרה טלאים טלאים משלל האזכורים והאנקדוטות.נשאר לי רק לקוות שבבוא היום, כשאבקש בתורי להחדירבילדיי ערכי רעות ומוסר, אספר להם על אדם נפלא ונאמן – על גדי כהנא. ועליו בלבד.

גיצ'וקי,

אתה שם בניכר עכשיו,

שומרים לך על המולדת עד שתחזור...

אתה ממשיך את השושלת...

נחושים, אך רגישים,

לא עוורים לסבל הזולת...

כתבת מאוד יפה...

גאה בך, בן...

במלחמות ישראל עם מדינות ערב - איבדו הצדדים,

כ-90,000 בני אדם.

למעלה מ-26,000 ישראלים.

כל אבידה - היא הגדי כהנא של מישהו,

של מישהי, משהם...

עולם שנקטע...

של אותם - שלא הבינו, יכלו, או רצו,

שחשבו שכוח הזרוע יוליד "סידור",

פיתרון, או הסדר...

ושכחו שאפשר גם לדבר...

לא רק אצלנו, גם אצלם...

במזרח התיכון שההזדמנויות המוחמצות בו,

רבות ממספר טילי הקאסם,

עוד מחפשים הצדדים בעיקר נצחונות הסברתיים=תעמולתיים,

ככה לא נבנה אמון,

בטח לא שלום...

צטט: נטלי מור 2009-09-28 00:08:35

נוֹתְרָה הָרֵעוּת - צרובה בְּחוֹלוֹת מִדְבָּר...
מלובנת בְּאֶרֶץ אֵין תַּחֲלִיף..."

...עוֹלִים, יוֹרְדִים, מִתְחַתְּנִים, נוֹלָדִים, חוֹלִים, מִבְּרִיאִים.
גַּם מֵתִים..."

..."מָה שֶׁהָיָה - הֹוֶה.

 

כמה אירוני, כמה משמח

 

רַק שֶׁאוֹתְךָ...- אִבַּדְנוּ בַּדֶּרֶךְ 

כמה עצוב..

 

 

פוסט מרגש של חבר על חבר,

של אדם שנוגע, על אדם שנגע.

נטלי,

יש לך כישרון בכתיבת תגובות...

גמר חתימה טובה

וְהִפְקִיד בְּיָדֵינוּ - אֶת "כּוֹס הַמִּלְחָמוֹת",
עוֹד מְעַט נְמַלֵּא אוֹתָהּ עַד תֹּם.
וְאָז יִפְרֹץ הַשָּׁלוֹם.

אהבתי.

נוֹתְרָה הָרֵעוּת - צרובה בְּחוֹלוֹת מִדְבָּר...
מלובנת בְּאֶרֶץ אֵין תַּחֲלִיף..."

...עוֹלִים, יוֹרְדִים, מִתְחַתְּנִים, נוֹלָדִים, חוֹלִים, מִבְּרִיאִים.
גַּם מֵתִים..."

..."מָה שֶׁהָיָה - הֹוֶה.

כמה אירוני, כמה משמח

רַק שֶׁאוֹתְךָ...- אִבַּדְנוּ בַּדֶּרֶךְ 

כמה עצוב..

פוסט מרגש של חבר על חבר,

של אדם שנוגע, על אדם שנגע.