סוף סוף הגיע יום כיפור. סוף סוף אני יכולה לנשום לרווחה קצת. כשהייתי קטנה שמחתי מאוד כשהגיע. קראנו לזה "החג שאין בו מכוניות", זה אמנם שם ארוך, אך יש לזה סיבה מוצדקת, כי כל הילדים ניצלו את הזדמנות הכביש הריק ושיחקו שם כל היום, עם אופניים בעיקר. היום, גם אחרי שעברתי את שנות התמימות הילדותית שלי, אני מחכה בקוצר רוח שיגיע יום כיפור. ולא בגלל האופניים, לא היו לי אופניים בכלל אז, אלא כדי שתיפסק ההתאבדות. כי מונח זה הפך לחזק אצלנו, כבר מזמן, וממנו התפתחו לנו כבר המון סוגים. "התאבדות קיומית",  הייתי קוראת לסוג הזה.

ארבעה ימים לפני יום כיפור. בתים דחוסים על חילקה קטנה של הר הכרמל. מבין העצים ומעל המדרון המשקיף לים, מבצבצת לה שמש סתיו. זורחת, חודרת לתוך החורים שנפערו במהלך הזמן בתחנת האוטובוס העתיקה לחיפה, על כביש 4. התחנה עשויה חלקה מאסבסט וחלקה מביטון. אני עמדתי בתוכה, ניסיתי כמה שיותר להיות בחזית החורים, כדי שאוכל ליהנות מדגדוגי קרני השמש הנעימות האלה. כשברקע מרגישה שמבנה התחנה עומד ליפול. כאילו המכוניות נוסעות מעליו, מרוב שהו קרוב לכביש. משאית נוסעת צפונה, התחנה זזה ימינה, משאית נוסעת דרומה התחנה זזה שמאלה. האדמה מתחתיי רועדת. ואני עדיין נהנית מהשמש.

זוהי שעה לא שגרתית, זוהי שעה שבה יום העבודה מתחיל. מהמקום הזה אפשר לצפות בכל העובדים, מכל המינים, מכל הגילאים, מכל השכונות, מכל המשפחות והחמולות, שהתאספו להם במהלך ההיסטוריה בכפר הקטן הזה שנקרא פרדיס. במילה אחת, אפשר לצפות בכל המתאבדים על הכביש.

לידי עמדו כמה נשים, לא קשה היה לזהות את תעסוקתן. פנים אומללות, עיניים שלא שבעו משינה, ולא הספיקו לחלום, או שהחלום שלהן נקטע באמצע פשוט. תיק גדול על כתף אחת, ידיים בתוך כיסי ג'קט ג'ינז ישן, נעלי ספורט נוחים, מטפחת קשורה לאחור, והצוואר חשוף. זהו מראה טיפוסי של מנקות בתים. לעסק הזה כבר מזמן המציאו שם קצר וסטיגמתי, "בתים".

כל כמה שניות מגיעה מישהי, מצטרפת, אומרת בוקר טוב, וכולן עונות, גם אני, בדיוק כמו ביום הראשון לכיתה א'. חלקן מתחילות לשוחח, וחלקן האחר מעדיפות שתיקה. גבר אחד עמד בתחנה, קובע. זיפים אקראיים צמחו בפניו, ונראה כאילו לא הספיק לגלח אותם. סיגריה ביד ימין, ופלאפון ביד שמאל. מכנסיו קרועים בכל צדדיו, מלוכלכים בצבעים שהספיקו לעבור כמה כביסות, וחולצה חורפית ורודה שצבעה נשחק מזמן. ריח של עשן אופף את המקום, רק שטוב, שהגיע הטנדר שאמור לאסוף את הבחור והוא ישר קפץ לאוטו. הנה האוטובוס מגיע, חלק גדול מהנשים עולות, כמה שניות אחריו מגיעה מונית שירות צהובה, גם לה עלו הנשים.

לתחנה הגיעה באיחור של דקה -בריצה כנראה- אישה אחת, בהירת עור, ישבה לה על שאריות הספסל השבור של התחנה, תיקה בחיקה, לבושה שמלה רחבה, בסוף שנות החמישים לחייה, תומכת את סנטרה בידה השמאלית, שהשעינה על ביטנה הרזה, כאילו מתאבלת על משהו. היא רק חייכה לי כל פעם שהסתכלתי עליה. לכיוון דרום אפשר לזהות עוד תחנה בצד השני לכביש, שמה יש יותר נשים וגברים, רובם נוסעים לזיכרון יעקוב או מחכים לטרמפים לעבודות שלהם. הנה גבר נמוך אחד, יוצא מבית קפה, מחזיק בידו כוס קפה, ומנסה לחצות את הכביש. מהמקום בו אני עומדת אפשר לראות רק את גיהינום. "מה הוא עושה הבחור הזה?", לחשתי לעצמי. התנועה לא פוסקת, אז הוא החליט לזרוק את עצמו לכביש, הוא עמד באמצע ומכוניות משני הצדדים, עברו, חלקן צפצפו לו, והוא עמד ולגם קפה, כמישהו שהתרגל לזה. הוא כאילו אומר הכביש הוא שלי. מיד הוא מגיע בשלום לצד השני, שם מחכה לו המשאית שלו, שוב הוא זורק את עצמו למוות כאשר, הוא דוחף את עצמו בכוח לתוך תנועת המכוניות. כל הזמן הייתי עם יד על הלב, כי מרחוק רואים את הכל. הרבה כמוהו, כולם רוצים להספיק, כולם רוצים לאוטובוס, כולם רוצים לעבודה. כולם לא מפחדים, כולם יודעים שיבוא יום שייפרדו מהחיים האלה. לכביש הצר והמסוכן הזה מאות העובדים שחוצים אותו נתנו את נשמתם, למען יפרחו ו"תפרח עבודתם". כל הזמן שעמדתי שם וחיכיתי פחדתי שיקרה משהו, אבל חזרתי שוב וחשבתי שזה אף פעם לא קורה, והלוואי וזה לא יקרה. בתוך המחזה הזה שמעתי פתאום "סבאח אלחיר", חיוך עלה על פניי, בחורה נחמדה ויפה בגיל שלי, לבושה בגדים פשוטים, אני מכירה אותה מתקופת התיכון, היא עובדת ב"בתים" היא לחצה לי את היד, וישר אמרה לי שהיא ממהרת, עמדה על הקו הצהוב ליד התחנה, ועל הכביש חלפו מכוניות ומשאיות, חצתה עד האמצע ועצרה, משאית חלפה בנתיב הקרוב אליי עם קול מפחיד של מוות, והבחורה פתאום נעלמה. הלב שלי כמעט נדם, עצמתי עיניים חזק, וחשבתי שהגרוע מכל קרה, אך אנחה הרגיעה אותי, כשראיתי אותה נכנסת במהרה לתוך אוטו מפואר, בו נהגה אישה בלונדינית ממושקפת במשקפי שמש עבים.  שוב חייכתי.

הנה חברה שלי מגיעה עם האוטו שלה, עצרה, מיהרתי לאוטו, חברתי נסעה כשני מטרים כשהאישה בהירת העור רצה לעבר האוטו. החלון נפתח. "אני פשוט פספסתי את האוטובוס, איחרתי לעבודה, אתן יכולות להסיע אותי איתכן לחיפה", התנשפה האישה. "בטח, תפדלי", ענתה חברתי.

והנה הגיע יום כיפור, וטוב שיש לנו את יום כיפור, לפחות יום אחד בשנה, אפשר לשמור על הנפשות הפועלות שלנו מההתאבדות הקיומית שלהן. רק שחבל שאין לנו יום כיפור בתוך רחובות פרדיס גם. באמת חבל. כי אז יהיה חופש מ"התאבדות ילדותית". הילדים שמשחקים תופסת ברחובות, וכדורגל ברחובות, ורצים ברחובות, ילדים שהמכוניות נאלצות לעקוף אותם, ולא הם את המכוניות. אני רואה את המשפט הזה כתוב על מצחו של כל ילד בכפר הקטן שלי: "תתקרבי, מכונית, תתקרבי, תפגעי בי אני לא מפחד ממוות, אני לא מפחד".  

סליחה, "בעלי ההתאבדות הקיומית", שלי היה מזל ללמוד, ולכם לא.