ששיגעון מוגדר בלעשות את אותה הפעולה שוב ושוב וכל פעם לצפות לתוצאה אחרת.

המשפט הזה לעוס , מאוס ועדיין אני מוצאת את עצמי מהרהרת בו וחוזרת אליו הלילה.

אני תוהה על כמה תגובות שקיבלתי אחרי הפוסט היוצא דופן אפילו לכנות ולחשיפה שאני נוהגת לעשות.

למרות שאני מבינה למה לאנשים קשה עם מוות והתאבדות , אני תוהה למה כל כך חשוב לאנשים לומר לי שיהיה אחרת , שאנשים הם אחרת , שהחוויות שיהיו בהמשך יהיו אחרת .

 אני לא חושבת שהכל רע אבל גם אין לי אשליה שהרבה ישתנה או שישתנה וגם יחזיק מעמד.

אני מרגישה שאני יוצאת קצת מנקודת השיגעון הזו בה כולם חושבים שיהיה טוב ותיהיה אהבה ושקט ובטחון.

אני מרגישה שכדי לאשר את מה שאני חושבת ומרגישה אנשים צריכים לנפץ לעצמם משהו בתוכו וזה בלתי נסבל לחיות בתוך מחשבות כמו שלי , מי כמוני יודעת.

אני מוצאת את עצמי בין הפטיש לסדן.

אין לי איזה צורך עז למות.

יש לי רצון לא למחזר כאב ופגיעה , חשיפה כנות ופגיעה שוב ושוב.

בנוסף לכל אלו אני מרגישה שאני בנקודה כל כך נמוכה שאין לי את "הרגיל" שלי להציע. אני לא לגמרי אני.

אני יותר שלד של עצמי במובנים מסויימים. באחרים , אני נפלאה ומעניינת ויצרתית ומצחיקה ויצרית ורגישה.

אני מרגישה בלופ המיליון ושתיים בערך , מניחה שיהיו בקרוב עוד כמה אלפים לפחות.

אותה נקודה ממוחזרת. אין סוף מעגלי , שאין בו באמת תשובה נכונה ואין גם הקלה.

אני מוצאת את עצמי מבולבלת.

חשבתי שמצאתי לעצמי פתרון מצחיק , נחמד , עם פחות אפשרויות להיפגע בו.

לא יודעת אם זה באמת מה שאני רוצה.

זה פתרון קצה קיצוני בקשר . אף פעם לא יצרתי לעצמי עולם כזה קיצוני וחשבתי שאולי זה יהיה מעניין וטוב.

אני לא בטוחה.

ואז הוא פנה.

שלח מייל עם כמה מילים.

הציג את עצמו , הוסיף כמה תמונות ובעיקר , מכל הדברים , שעשע אותי בכמה משפטים.

מכל מה שכתבתי , מכל הקיצון , מכל הדברים הוא לקח את הנקודות ההכי חלשות שלי מבלי שהוא ידע איך זה בעצם מנווט אותו בקלות יחסית בין אלף החומות שלי והמילים והכוח שלי

וככה הוא מגיע לעוד ליבה שלי. לא היחידה אבל אחת מאלו שקונות אותי.

הוא כתב לי שהוא רוצה לחבק ולכרבל ושהחורף קרוב..

הוא כתב את זה בדרך חכמה ונעימה ומשעשעת.

אחר כך יצא לנו להתכתב בצאט.

אני הייתי שנונה ומשעשעת במיוחד והוא זרם איתי , הביא קונטרות משלו , משעשע , מעניין .

היה שם קליק מיוחד.

היה שם קליק שמפחיד אותי .

אני מוצאת את עצמי חושבת על מישהו אני לא מכירה.

אני מוצאת את עצמי רוצה משהו שאני לא רוצה להתקרב אליו.

אני מוצאת את עצמי כועסת רק על עצמי שאני שוקלת לתת לעצמי להיפגע . שוב.

אני מוצאת את עצמי חושבת על ההוא שהעפתי מהחיים שלי.

זה שכל כך אהבתי בקשר המעוות והמיוחד והשונה כל כך שיצרנו לעצמנו.

אני מוצאת את עצמי חושבת על כל הלילות שישנו יחד.

בשנה וחצי מתוך שנתיים ( בערך ובערך ) רק ישנו יחד.

ואם להיות כנה

זה עושה לי עצוב ודמעות בעיניים.

חסר לי המקום הזה שבו מתכרבלים ומרגישים חום גוף ומגננה ובטחון ואהבה.

למרות שאני לא טובה בלהיות רק במקום הזה כי החתולה המינית שבי תמיד יוצאת החוצה , מהר והרבה

אבל אני עדיין מתגעגעת למישהו כזה.

היינו שם בלי מין. מתוסבך לא פחות ממני . לישון יחד עם תשוקה ששנינו כובשים.

היום ביררתי עם הרופא שלא מכיר אותי ולא יודע עלי כלום למעשה חוץ מצד קצת יותר קיצוני שלי אבל גם לשם לא נכנסתי איתו, ביררתי והתבטלה לי עוד דרך למות.

הוא אמר שלפחות 2 מקרים בשבוע מגיעים אליהם לבית החולים ככה

אבל הבנתי שפרט להרבה צרות , אף אחד לא מת מזה.

נשארה האופציה להמתין לקיץ הבא.

ואני רואה כבר חורף חולף , אביב מגיע ואני עדיין באותה הנקודה.

אני מקווה שהחודשים האלו יעברו לי בהכנות נכונות.

יש לי סבלנות. קשה לי אבל אני מוכנה להמתין כמה שצריך.

הדברים מסודרים לי בראש כבר קרוב לשנה.

.

בצהריים נזכרתי שבדיוק לפני שנה , בין ראש השנה ליום כיפור הוא התקשר. שם נפתחו שוב הדברים בנינו.

אחר כך כבר נסעתי אליו , אל איש הרומן המושלם שלי.

נסעתי אל זה שחשבתי שיעזוב הכל יחד איתי למקום אחר.

אחרי הימים שהיינו יחד , שהיו עוצמתיים ומופלאים ומלאי שיחות ומין ומין ומין ושיחות ומגע ואהבה ותשוקה ושקט ושלווה

ומשהו אחר

משהו חזק יותר מהפעמים הקודמות לשנינו

אחרי שעזבתי הדברים החלו להתדרדר עד לגועל.

אני חושבת שהחיים שלו נדפקו מכל הסיטואציה ולאן שזה הוביל אותו ואני יודעת שזה אחד הדברים ששברו אותי ואת האמון שלי ופגעו בי עד לפירוק

אם אלו לא היו החיים שלי לא הייתי מאמינה איך הדברים הגיעו לאן שהם הגיעו.

לא בשבילו ולא בשבילי.

לאן הרומן המופלא והמיוחד הזה לקח כל אחד מאיתנו.

קשה לי לדמיין אותנו יחד היום אבל היה יכול להיות נפלא לחזור לעבר ולגעת.

לגעת בו.

בבוקר , לפני שהגיע הזמן לעזוב

שכבנו זה לצד זו במיטה ואמרתי לו

כמה אני לא יודעת

לא יודעת אם בא לי לנצל את השעה האחרונה הזו ללדבר איתו

או להתחבק איתו בשקט , רק להרגיש אותו

או לעשות איתו עוד סקס אחד אחרון סוער ומטלטל

אמרתי לו שאני רוצה את הכל וכל דבר נותן מענה לפן אחר בי

הוא אמר שהוא מרגיש את אותו הדבר.

זה היה כל כך חזק איתו שגם כשהייתי איתו , גם כשהוא היה בתוכי , זה הרגיש שזה לא מספיק מרוב שהכל היה מטורף ועוצמתי

לא שבעתי ממנו.

לא ידעתי איך למלא את התשוקה המטורפת הזו שניצתה בנינו.

אחת התמונות שאני הכי אוהבת שלנו

זה כשצילמתי אותנו מתנשקים.

הרגשתי שהקפאתי בתמונה הזו את הרגשות שלי.

אין המון תמונות בעולם בהן הרגשתי שהקפאתי רגש ולא רק ברמה של כותרת כמו אהבה

הרגשתי שהפנים שלי אומרות את הכל.

הכל בי נמס , העיניים שלי עצומות ואני רואה את הרחיפה שלי ממגע השפתיים שלו בשלי, הוא מנשק אותי ומתבונן אלי

הכל היה שם כל כך מדוייק.

בדיוק כמו שאני נראית שם , ככה הרגשתי.

ועכשיו, אחרי שאני מברברת ביני לבין עצמי כבר כמה זמן

אני תוהה מה אני מנסה לומר בזה

ולמה בכלל אני מעלה את זה

וכשאני חושבת על זה עוד קצת

אני תוהה , אם זה בגלל שזה בדיוק ממצה את מה שאני מרגישה לגבי החיים

הרצון התמידי לאהוב ולהיות נאהבת , לחוש בעוצמה והריחוף והאהבה והתשוקה והרצון

ומשהו מגיע

ושובר את הכל

המציאות לא דופקת בדלת אלא שוברת את הבית ומגלה שהכל ארעי והכל כואב בסופו של דבר בצורה הקשה יותר שיכולה להיות

.

וגם מההוא

שרק הציע לחבק ולהכיל

אני אומרת לעצמי

תתרחקי ג'ין

תעיפי את עצמך משם

ואני נמשכת אל האש ויודעת שאני אפגע

אני רוצה שהקיץ כבר יגיע.