פגשתי גברים אבודים
על גברים, פגישות, אבידות ומציאות. עליי
פוסטים פופולאריים
-
תחמיץ
20/12/09 | 975 צפיות
-
קריז
21/6/08 | 814 צפיות
-
יותר מכל אני מתביישת
24/6/08 | 1214 צפיות
-
הו, כמה נפלאים שדייך (3)
17/5/08 | 992 צפיות
-
יום שלישי שעה שניה - שיעור אמנות
28/9/09 | 1056 צפיות
-
חלום מוסרני
19/6/08 | 1104 צפיות
פוסטים אחרונים
- "פגשתי גברים אבודים" - תערוכה 27/4/11
- שיאים 21/6/10
- אגוזים וצימוקים 29/5/10
- חג בקיבוץ 23/5/10
- מהאקדמיה למילים 12/5/10
- עקיצות 5/5/10
יום שלישי שעה שניה - שיעור אמנות
אנחנו חושבים חינוך ומיד חושבים על בית-ספר. כן, יודעים שחינוך זה לא רק בית-ספר, אבל שם זה כל-כך חרוט על כל "דגל", כה מגמתי, גורף וממוסד, ככה שהחיבור, אפס, טבעי.
ילד אחד - אתה, מתעורר בבוקר יום שלישי אחד, עושה בהתאם לגילך, מעמדך, תרבותך וכולי את הדברים הרגילים שאתה עושה בבוקר לצד משפחתך, שרוצה בטובתך בדרך-כלל ויוצא לבית-הספר. אתה הולך, נוסע על אופניך, במכונית של הוריך, באוטובוס עם חבריך. בדרך משייטות עיניך על-פני נוף מוכר – לימים יהיה זה נוף ילדותך ומוטיבים ממנו ישפיעו על יצירתך.
אתה מגיע לשער בית-הספר ונכנס לעוד יום בו תרכוש מנות גדושות של חינוך ודעת. שתדע לך שעוד מזמן שסבא שלך היה ילד כמוך, הבינו, שהחינוך והדעת שלובים זה בזה. בטח גם אפשר להביא פה ציטוט של סוקרטס, חז"ל או בובר בעניין זה.
בית-הספר שלך, יקירי, הוא זרוע של המדינה שלך (זאת שאתה עושה ציורים לכבודה ביום-העצמאות שכל הארץ דגלים דגלים, זוכר?) וזרוע זה רק מטפורה שאומרת שהבית-ספר הוא חלק של המדינה שגם מבצע פעולות (נמשיך את ההסבר כשתגדל). יחד עם החינוך והדעת שתזכה להם כאן תפגוש גם אנשים מבוגרים שמאד יתעניינו בך, ירצו להכיר אותך, יטפחו את כישוריך היחודיים, יקשיבו לצרכיך וישתדלו מאד לתת לך הרגשה שאתה שונה ומיוחד. כל זה במידה ותיהיה שונה ומיוחד כמו שצריך, כי אחרת עלולים לכעוס עליך ולצחוק עליך. אז תשמע ממני, את כישרון הציור שלך תשמור ליום שלישי שעה שניה – שם ניפגש. חוץ-מזה, כיוון שכבר נפתחנו, שלא תחשוב שסתם פתאום אתה כל-כך מעניין מישהו, המורים שלך למדו בסמינר שלהם למורים, שגם זה זרוע של המדינה, שהאישיות המיוחדת שלך חשובה למדינה ושכדאי מאד שתבטא את עצמך קצת, כי למדינה חשוב שיהיו אנשים קצת יצירתיים.
צלצול! תכניס בצורה מאורגנת את הדברים לילקוט, תאכל סנביץ' ובוא.
עכשיו אתה פוגש אותי. אני ענת המורה לאמנות שלך. נראה לי שדי נסתדר, כי יש לי סימפטיה לבנים שמציירים יפה. רוב הזמן אני אשתדל להתיחס לכל הילדים שסביבך בצורה שווה ומידי פעם אני אשבח אותך באופן מיוחד ויתלה עבודה שלך במסדרון. תמיד אכתוב את שמך לצד העבודה, כי ההערכה העצמית שלך מאד חשובה לי – לנו (נפנוף בדגל – יש). אפילו אני אתעניין ממש בך, לא רק בגלל שאני בדרך-כלל קצת מתעניינת במי שנמצא כבר במילא לידי וזאת גם חובתי כמחנכת הומניסטית, גם בגלל שלמדתי בלימודי המשך בחינוך (אחרי הבית-ספר כשאתה הולך הביתה או לצהרון ולחוג אני הולכת לפעמים למכללה ורוכשת עוד ועוד חינוך ודעת) שאתה בעצמך, מתוק שלי, נכס תרבותי קטן ועשיר. ולכן – שבוע הבא אתה תביא מהבית חפץ מיוחד ותספר עליו לכלם. אם אתה אתיופי זה מצוין!
לפעמים, אני מתנצלת מראש, אני קצת אפריע לך, ואדרוש ממך להקשיב לי, לשבת, לסדר, לצייר רק בגווני כחול. אבל בגדול תוכל לעשות כאן את מה שאתה במילא אוהב – לצייר. סביר מאד שגם אתה קצת תפריע לי לפעמים ואז אני אעיר לך או אכעס או אשלוף פתרונות יצירתיים. אז אם במקרה תמצא את עצמך מחדד את כל העפרונות הצבעוניים בגלל שסיימת את הציור והייתי חייבת להעסיק אותך עוד חמש דקות, אל תיקח את זה אישית מידי. אני בסך-הכל מנסה לחנך אותך בתוך מסגרת שגם אני כמוך לכודה בה.
תבין ילד, גם לי יש אישיות נורא ייחודית, גם אני רוצה לבטא את עצמי, זה לא פשוט גם בשבילי כאן. אולי אתה לא יודע, אבל גם בבית אני חושבת עליך הרבה. גם על היחסים בינינו אני חושבת. אני חושבת, איך אני, שאין לי מושג בחינוך נכנסתי לתפקיד הזה (למרות שמכיתה ח' אני עובדת עם ילדים וזה עובד לא רע בראיונות עבודה). אני חושבת מה חשוב שאני אלמד אותך, איך אני אדריך אותך, איך אהיה יותר קשובה אליך. אני מכינה תוכנית לשיעור שלנו: נושא, מטרות, מתודות, אמצעי המחשה. אני מארגנת את כיתת האמנות, שתהיה סביבה לימודית מצמיחה (יש דבר כזה). עליך על עתידך, על נפשך הזקוקה להגנה ולטיפוח – על כל אלה אני חושבת. (לא ברור בדיוק מתי כי חוץ מהמכללה שאתה כבר יודע שאני לומדת יש לי גם שני ילדים משלי וסטודיו שאני מציירת בו בעצמי). אבל זה באמת עוד לא צריך לעניין אותך. נמשיך.
כשכל המחשבות שלי בעניין שלך מצליחות להשתלב יחד אנחנו מרגישים, שנינו, ממש טוב, אפילו נהנים. הכל רגוע וזורם יחסית אתה וחבריך עסוקים בציור בגווני הכחול, אחרי שהתבוננו יחדיו בציור של פיקסו מהתקופה הכחולה. אז.. קורה שאני מסתכלת מעל הראש שלך, יותר לכיוון החלון וחושבת לעצמי – קוסאמו! אני רוצה לצייר עכשיו! למה לעזעזעאל אני ממשיכה להיות במקום שמשלמים לי קצת בשביל שאחרים (לא אתה, ילדים אחרים) יעשו את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב (אה, בגלל שנורא קשה להתפרנס מאמנות, אני נזכרת). דקות (במקרה הטוב) החסד של השיעור עברו וצריך לסדר את הכיתה/סדנא/סביבה לימודית לקראת התלמידים הבאים.
למען האמת, ילד, הציור שלך באמת מוצא-חן בעיני, אבל עם כל-הכבוד אין לי במיוחד סבלנות אליך (במיוחד לא היום כשבעלי לשעבר מטריד אותי כל הזמן בנייד ונראה לי שהחבר שלי כבר אוהב אותי פחות מלפני שבוע), גם המשכורת לא משהו והתוכן (פיקסו, התקופה הכחולה ברמה של כיתה ג') לא מספיק מאתגר אותי ונמאס לי למצוא פתרונות יצירתיים לילדים שנמאס להם לצייר. (אני יודעת שלך אף פעם לא נמאס ושהיית מוכן להישאר איתי עד שעה רביעית).
עכשיו בוא נדבר עליי. אני רוצה לפגוש אותי. מורה לאמנות, אישה, אמא, בת, סטודנטית, ציירת, וכולי וכולי – מאיפה באתי, מהו נוף ילדותי, עם מי קמתי בבוקר, מה עשיתי, איך הגעתי לכאן, מה ראיתי בדרך. איזה חפץ מעניין אני אראה לכלם בשבוע הבא (אולי עבודת אמנות שלי). עכשיו ממש בלי להעליב – המורה שלך נשמעת לי הרבה יותר מעניינת ממך. אני רוצה לפגוש אותה. להיות המורה שלה, לדבר איתה על צבע כחול ברמות שאתה לא מסוגל בכלל להבין. ואם במקרה אתה מבין – ניפגש כשתגדל. |
תגובות אחרונות
-
ארנה א
בתגובה על ציור
-
דנה.גל
בתגובה על אישה עם חולצת פסים
-
יעל חיון
בתגובה על סנטה תרזה - קדושה או זונה?
-
noontet
בתגובה על אישה מוכה
-
צילום בזמן אמת
בתגובה על הפיה הנרדמת
-
לוק סקיווקר
בתגובה על צילום משפחתי על האקליפטוס ליד נחל אלכסנדר
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ריגשת אותי.
תודה שאת אמיתית.
תקווה עמומה - זה בדיוק מה שזה! תודה
הבעיה העיקרית שלי עם הטקסט הזה זה הסוף שלו. לא מספיק ברור לאן זה לוקח, מה הוא מנסה להגיד, אבל עכשיו הבנתי - תקווה עמומה
כן, רואים שזה בלי עריכה. ועדיין, יש בזה חיוניות וזרימה אסוציאטיבית המהודקת לנתיב ברור, ואלה אפשרו לי לשחות עד הסוף, עם כל נקודות המבט, התסכול, העייפות, התקווה העמומה. טקסט מעולה.
והאמת? לא צריך לערוך. ממש לא. יש טקסטים שהנשימה הטבעית שלהם, שבה הם נולדו, עושה עמם חסד.
(אבל כיוון שאני עורך רק במקצועי ולא בתחביבי - שזה לגלוש בקפה - הרי שזו לא היתה עצה מקצועית במיוחד. אז מה. אני לא כאן על תקן עורך)
או. כיף שבאתאבא שלי נראה לא רע לגילו, אבל הוא לא רוכב על אופנועים כבר קרוב ל 30 שנה .
אז מה, אולי שמת תמונות של אבא
:)
:)
תציצי בתמונות שלי ותגלי שאני קצת זקן בשביל להיות תלמיד שלך לשעבר או בכלל .
מה גם שאני חסר כשרון אומנותי לחלוטין .
לא אמרתי שאת נוהגת לנהל שיחות , אבל אני מכיר כמה מורות שדווקא כן.
התחלתי פתאום לחשוב שאולי אתה תלמיד שלי לשעבר (יותר מידי סמים). בכל מקרה אני לא נוהגת לנהל שיחות נפש באינבוקס או בצ'ט. בשביל זה יש לי 2-3 חברות ופסיכולוג
את נהדרת ענת
הדרך שאת חושבת זה ואוו
למען הגילוי הנאות- השנה אני לא מלמדת בשום מסגרת בית-ספרית, (בזה עסקתי בשנים האחרונות). כיום זה תחום שאני עוסקת בו בכיוון יותר מחקרי.
אחד הדברים שלמדתי ושאני אומרת לא פעם לתלמידים שלי: איפה שאתם מרגישים מבוכה, פחד או תשוקה - משם תתחילו.
היו לי תלמידים שבעצמם ניהלו בלוגים חושפניים ופרובוקטיביים. בשבילם לבטא את עצמם ברשת ולנהל קשרים וירטואליים זה משהו הרבה יותר טבעי מאשר לי. בכל מקרה זאת פלטפורמה שאני מעודדת (למי שזה מתאים לו), כמו לנהל מחברת סקיצות תוך כדי דיאלוג. אין לי בהחלט כל כוונה חינוכית בתכנים של הבלוג שלי אבל אני משתדלת להיות במקום שלם ומאמינה שכל פעולה שאני עושה, גם כשאני לבד עם עצמי, "מחנכת" (במובן הרחב של המילה). אני לא יכולה לחיות חיים מסויימים ואז לבוא לכיתה וללבוש על עצמי את המסכה של המורה. ברור שיש גם דברים שהם בתחום הפרט אבל למי שעוסק ביצירה כדרך חיים זה גבול שחייבים להיות בו. לפחות אני
אני שם בדוי אבל מי שמכיר אותי יזהה בקלות לפי התמונות , אם הייתי מורה לא הייתי מעלה אותן
ותתפלאי כמה המורים מעניינים את התלמידים , במיוחד בגיל 16 אבל גם בגילאים הרבה יותר צעירים
לך אין בעיה גם כי אתה בשם בדוי. מבחינתי זה לא אפשרות סבירה. גם אם יש לזה מחיר. בסופו של דבר אני לא עד כדי כך מעניינת מישהו, בטח לא צעירים בני 16 17.
אני לא עמדתי במצב הזה כי אני לא מורה כבר המון שנים .
אבל אני חושב שיש בעיה לא קלה למורה שתלמידים קוראים תכנים אישיים בבלוג שלו .
מה גם שבקלות כל תלמיד יכול לפתוח יוזר פיקטיבי ולנהל שיחות נפש עם אותו מורה ... לא נעים
מה שאני מתארת זה מצב טוב יחסית של מדינה שאכפת לה מהחינוך ומורה שאכפת לה מתלמיד.
עם זאת אני מראה את אזלת היד גם של זאת (המדינה) וגם של זאת (המורה) ואת היחסים בין השלושה התלמיד-המורה-המדינה, שהם יחסים מורכבים שלא תמיד עונים על הציפיות אלו של אלו.
במקום היותר אישי אני מתארת את יחסי האהבה-שנאה שלי למקצוע החינוך. את האמונה שיש לי בו מצד אחד ואת חוסר האונים שלי מצד שני.
בקשר לאמנות, שזה התחום שלי, אני זוכה בד"כ לפגוש תלמידים ששמחים להיות בשיעורים שלי ובעיקר בגלל שמתאפשר להם "לנוח" מעט מלחצים של שיעורים אחרים. אני פוגשת גם תלמידים שבעים שכבר יודעים הכל וראו הכל בטלויזיה ואני שואלת את עצמי מה בכל זאת אני יכולה לתרום להם. ואני חושבת שאני יכולה.
בסופו של דבר אני שואלת את עצמי אם המפגש הזה יותר חשוב או יותר מתסכל בשבילי.
דרך-אגב קרא לי כבר שהלכתי במסדרון וקבוצה של בנים (תיכון) שאלה אותי אם זה נכון שיש לי בלוג. זה קצת הבהיל אותי לחשוב שבגלל שאני מורה אני צריכה לחשוב פעמיים לגבי התכנים שאני מעלה בבלוג שלי. בעקבות המקרה הורדתי כמה תמונות.
ותודה שהגבת
כשקראתי את זה כל הזמן עבר לי בראש שהקרדיט שאת נותנת למדינה קצת (הרבה ) גדול עליה
זה נכון ששרים שירים ומציירים דגל וגם קצת מטפטפים כל מיני דעות בספרים ...
אבל "המדינה " זה כל כך עלוב גס ומגושם במיוחד לאור הקלות שהיום ניתן לקרוא הכל ובקלות במקומות אחרים שהם לא סיפרי לימוד .
ההשפעה של ערוץ הילדים או כל פרסומת אחרת על הילדים הרבה יותר מתוחכמת ממה שלימור ליבנת או גברת תמיר מסוגלות לחלום עליו בחלום הלילה השביעי שלהן ...(אני לא מבין באומנות , אבל אני בטוח שזה משפיע מאוד )
גם להורים אם הם מספיק בבית ויש להם סבלנות , יש השפעה גדולה יותר מאשר לתכנים של המורה לאומנות או מוסיקה , או אפילו חשבון .
שוב , אני לא מבין באומנות , אבל אם הייתי בונה על גברת תמיר שתלמד את הבנות שלי חשבון , הן לא היו מגיעות לעצמאות כלכלית שאני שואף שהן תגענה בעוד 15 שנה .
לגבי אישיות המורה , זה כבר יותר קובע , אבל ממהתקליות שלי במערכת החינוך העכשוית , רוב המורים כל כך אנמים שגם השפעתם נבלעת בתוך כל תכני הריאלטי שההורים מתירים לילדהם לצפות .
יתרה מכך , פתאום ילדים הפכו לידיד נפש של המורים בפייסבוק , אז כמה השפעה יכולה להיות למורה כזה ?
:))
המורה הזאת גם מבינה באמנות וגם כותבת נורא יפה
אני אשמח להמשיך לדבר איתה
*
כי כמו שבן אדם הוא שילוב של שכל ונשמה- כך גם האמנות. או ליתר דיוק , היצירה.
ואיך שאני הבנתי, יש לך תשוקה גדולה לאומנות, ליצור.
וצורך גדול ללמד, כי רק כך לומדים.
בצדק!
(אתה יכול להגיד את זה למנהל שפיטר אותי בגלל שלא נתתי מעצמי מעבר.. )
לא בטוחה שמסכימה איתך. אמנות יכולה להיות גם צורך וגם תשוקה. ולמה עדיף תרגילים במתמטיקה?
אם המורים של הילדים שלי היו מקדישים לילדים כזה זמן של מחשבה אני הייתי רגוע יותר.
הכי טוב בלי עריכה
תשוקה או צורך?
האמנות היא תשוקה - כזאת שאי אפשר לממש.
אומנות כצורך - מיותר, עדיף תרגילים במתמטיקה.
בלי עריכה