אנחנו חושבים חינוך ומיד חושבים על בית-ספר. כן, יודעים שחינוך זה לא רק בית-ספר, אבל שם זה כל-כך חרוט על כל "דגל", כה מגמתי, גורף וממוסד, ככה שהחיבור, אפס, טבעי.
ילד אחד - אתה, מתעורר בבוקר יום שלישי אחד, עושה בהתאם לגילך, מעמדך, תרבותך וכולי את הדברים הרגילים שאתה עושה בבוקר לצד משפחתך, שרוצה בטובתך בדרך-כלל ויוצא לבית-הספר. אתה הולך, נוסע על אופניך, במכונית של הוריך, באוטובוס עם חבריך. בדרך משייטות עיניך על-פני נוף מוכר – לימים יהיה זה נוף ילדותך ומוטיבים ממנו ישפיעו על יצירתך.
אתה מגיע לשער בית-הספר ונכנס לעוד יום בו תרכוש מנות גדושות של חינוך ודעת. שתדע לך שעוד מזמן שסבא שלך היה ילד כמוך, הבינו, שהחינוך והדעת שלובים זה בזה. בטח גם אפשר להביא פה ציטוט של סוקרטס, חז"ל או בובר בעניין זה.
בית-הספר שלך, יקירי, הוא זרוע של המדינה שלך (זאת שאתה עושה ציורים לכבודה ביום-העצמאות שכל הארץ דגלים דגלים, זוכר?) וזרוע זה רק מטפורה שאומרת שהבית-ספר הוא חלק של המדינה שגם מבצע פעולות (נמשיך את ההסבר כשתגדל). יחד עם החינוך והדעת שתזכה להם כאן תפגוש גם אנשים מבוגרים שמאד יתעניינו בך, ירצו להכיר אותך, יטפחו את כישוריך היחודיים, יקשיבו לצרכיך וישתדלו מאד לתת לך הרגשה שאתה שונה ומיוחד. כל זה במידה ותיהיה שונה ומיוחד כמו שצריך, כי אחרת עלולים לכעוס עליך ולצחוק עליך. אז תשמע ממני, את כישרון הציור שלך תשמור ליום שלישי שעה שניה – שם ניפגש. חוץ-מזה, כיוון שכבר נפתחנו, שלא תחשוב שסתם פתאום אתה כל-כך מעניין מישהו, המורים שלך למדו בסמינר שלהם למורים, שגם זה זרוע של המדינה, שהאישיות המיוחדת שלך חשובה למדינה ושכדאי מאד שתבטא את עצמך קצת, כי למדינה חשוב שיהיו אנשים קצת יצירתיים.
צלצול! תכניס בצורה מאורגנת את הדברים לילקוט, תאכל סנביץ' ובוא.
עכשיו אתה פוגש אותי. אני ענת המורה לאמנות שלך. נראה לי שדי נסתדר, כי יש לי סימפטיה לבנים שמציירים יפה. רוב הזמן אני אשתדל להתיחס לכל הילדים שסביבך בצורה שווה ומידי פעם אני אשבח אותך באופן מיוחד ויתלה עבודה שלך במסדרון. תמיד אכתוב את שמך לצד העבודה, כי ההערכה העצמית שלך מאד חשובה לי – לנו (נפנוף בדגל – יש). אפילו אני אתעניין ממש בך, לא רק בגלל שאני בדרך-כלל קצת מתעניינת במי שנמצא כבר במילא לידי וזאת גם חובתי כמחנכת הומניסטית, גם בגלל שלמדתי בלימודי המשך בחינוך (אחרי הבית-ספר כשאתה הולך הביתה או לצהרון ולחוג אני הולכת לפעמים למכללה ורוכשת עוד ועוד חינוך ודעת) שאתה בעצמך, מתוק שלי, נכס תרבותי קטן ועשיר. ולכן – שבוע הבא אתה תביא מהבית חפץ מיוחד ותספר עליו לכלם. אם אתה אתיופי זה מצוין!
לפעמים, אני מתנצלת מראש, אני קצת אפריע לך, ואדרוש ממך להקשיב לי, לשבת, לסדר, לצייר רק בגווני כחול. אבל בגדול תוכל לעשות כאן את מה שאתה במילא אוהב – לצייר. סביר מאד שגם אתה קצת תפריע לי לפעמים ואז אני אעיר לך או אכעס או אשלוף פתרונות יצירתיים. אז אם במקרה תמצא את עצמך מחדד את כל העפרונות הצבעוניים בגלל שסיימת את הציור והייתי חייבת להעסיק אותך עוד חמש דקות, אל תיקח את זה אישית מידי. אני בסך-הכל מנסה לחנך אותך בתוך מסגרת שגם אני כמוך לכודה בה.
תבין ילד, גם לי יש אישיות נורא ייחודית, גם אני רוצה לבטא את עצמי, זה לא פשוט גם בשבילי כאן. אולי אתה לא יודע, אבל גם בבית אני חושבת עליך הרבה. גם על היחסים בינינו אני חושבת. אני חושבת, איך אני, שאין לי מושג בחינוך נכנסתי לתפקיד הזה (למרות שמכיתה ח' אני עובדת עם ילדים וזה עובד לא רע בראיונות עבודה). אני חושבת מה חשוב שאני אלמד אותך, איך אני אדריך אותך, איך אהיה יותר קשובה אליך. אני מכינה תוכנית לשיעור שלנו: נושא, מטרות, מתודות, אמצעי המחשה. אני מארגנת את כיתת האמנות, שתהיה סביבה לימודית מצמיחה (יש דבר כזה). עליך על עתידך, על נפשך הזקוקה להגנה ולטיפוח – על כל אלה אני חושבת. (לא ברור בדיוק מתי כי חוץ מהמכללה שאתה כבר יודע שאני לומדת יש לי גם שני ילדים משלי וסטודיו שאני מציירת בו בעצמי). אבל זה באמת עוד לא צריך לעניין אותך. נמשיך.
כשכל המחשבות שלי בעניין שלך מצליחות להשתלב יחד אנחנו מרגישים, שנינו, ממש טוב, אפילו נהנים. הכל רגוע וזורם יחסית אתה וחבריך עסוקים בציור בגווני הכחול, אחרי שהתבוננו יחדיו בציור של פיקסו מהתקופה הכחולה. אז.. קורה שאני מסתכלת מעל הראש שלך, יותר לכיוון החלון וחושבת לעצמי – קוסאמו! אני רוצה לצייר עכשיו! למה לעזעזעאל אני ממשיכה להיות במקום שמשלמים לי קצת בשביל שאחרים (לא אתה, ילדים אחרים) יעשו את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב (אה, בגלל שנורא קשה להתפרנס מאמנות, אני נזכרת). דקות (במקרה הטוב) החסד של השיעור עברו וצריך לסדר את הכיתה/סדנא/סביבה לימודית לקראת התלמידים הבאים.
למען האמת, ילד, הציור שלך באמת מוצא-חן בעיני, אבל עם כל-הכבוד אין לי במיוחד סבלנות אליך (במיוחד לא היום כשבעלי לשעבר מטריד אותי כל הזמן בנייד ונראה לי שהחבר שלי כבר אוהב אותי פחות מלפני שבוע), גם המשכורת לא משהו והתוכן (פיקסו, התקופה הכחולה ברמה של כיתה ג') לא מספיק מאתגר אותי ונמאס לי למצוא פתרונות יצירתיים לילדים שנמאס להם לצייר. (אני יודעת שלך אף פעם לא נמאס ושהיית מוכן להישאר איתי עד שעה רביעית).
עכשיו בוא נדבר עליי. אני רוצה לפגוש אותי. מורה לאמנות, אישה, אמא, בת, סטודנטית, ציירת, וכולי וכולי – מאיפה באתי, מהו נוף ילדותי, עם מי קמתי בבוקר, מה עשיתי, איך הגעתי לכאן, מה ראיתי בדרך. איזה חפץ מעניין אני אראה לכלם בשבוע הבא (אולי עבודת אמנות שלי). עכשיו ממש בלי להעליב – המורה שלך נשמעת לי הרבה יותר מעניינת ממך. אני רוצה לפגוש אותה. להיות המורה שלה, לדבר איתה על צבע כחול ברמות שאתה לא מסוגל בכלל להבין. ואם במקרה אתה מבין – ניפגש כשתגדל. |