שנת ההופעות שלי: פרק 1/4 - אריאל זילבר
השנה היתה שונה. במקום לצפות בו מתאדה על הוצאות שוטפות, החלטתי לתעל את הכסף שאין להגשמת מספר חלומות קטנים. דהינו, החלטתי לִחיות. במקום לחכות עד שמאוחר מדי והם מתו או פרשו מהבמה, ראיתי ארבע הופעות חיות של אומנים אהובים עלי. זה כ-4 הופעות יותר מהממוצע שלי.
קצת בהשראתי וקצת בהשראת זותי שכותבת פוסטים מהוקצעים על מוזיקה, אנסה לפרוש את חוויותיי מכל אחת מההופעות, בסדר התרחשותן.
פרק 1/4:   יגידו מה שיגידו
אריאל זילבר הוא מהמוזיקאים הישראלים האהובים עלי אם לא האהוב שבהם. מינימום בחמישייה פותחת. כולם מכירים את הסיפור על איך שהמיינסטרים הקיא אותו לאחר ששבר ימינה והתייהד. תמוה בעיני לשמוע מישהו אומר שזילבר "התחרפן". למיטב הבנתי, הוא תמיד היה סוג של מג'נון. וטוב שכך, אחרת "אני שוכב לי על הגב", למשל, היה נשמע כמו שאר הדרעק התפל והפחדני במוזיקה הישראלית. כן, כן, גם של המוזיקאי הותיק והמכובד ההוא שנשמע לך כל כך מקורי. להופעה שלו הגעתי במקרה. רציתי לקנות את "מסך עשן" באתר שלו. כחלק מהשינוי במצבו, אריאל זילבר מוכר היום את הדיסקים שלו בעצמו. נכנסים לאתר, מחייגים מספר פלאפון, ואשכרה מגיעים לאריאל זילבר. כמו רבים, הופתעתי לשמוע את הבריטון המוכר בקצה השני של הקו. ביקשתי להזמין את הדיסק, ונתתי לו את מספר האשראי. "מה, רק שמונה ספרות?" הוא שאל. "זה כרטיס מקומי, לשימוש רק בישראל. לא בינלאומי." "מה התוקף?" נתתי לו את התוקף. משהו ב-2010. "ומה אם עד אז יבוא המשיח?" הוא שאל. "אז אני מאמין שהכרטיס אוטומטית יהפוך לבינלאומי," עניתי. הוא צחק. "אני מקווה לראות את ההופעה שלך ביום שלישי הבא," אמרתי. "איזו הופעה?" "שלך." "יש הופעה? איפה היא?" "אה... תל אביב, לא זוכר את הרחוב," מלמלתי. לא ידעתי אם הוא צוחק – וזה בדיוק מה שענק באריאל זילבר. תראו ראיונות איתו.
*** ההופעה היתה באוזן השלישית בקינג ג'ורג', בחדר קטן ונמוך עם מאוורר אחד מעפן. כולם, כולל זילבר ולהקתו, הזיעו מהחום. מגוון חארות בקהל עישנו שם על אף שלטי האיסור שכמובן איש מבעלי המקום לא אכף. בחורה שמנה אחת התיישבה על הרמקול ליד הקיר קרוב לבמה, וכאשר אנשים עמדו לפניה, היא התלוננה שמסתירים לה ודרשה שיזוזו. כך היא בעצם חסמה נתח נדל"ן שימושי קרוב לבמה, ואנשים נאלצו להצטופף אפילו יותר כדי לראות. גם היא הציתה סיגריה אחרי סיגריה. כשהתלוננתי, היא הצביעה על מעשנים אחרים. כן, אחלה סיבה, דבה. רציתי לומר לה שעם הסיגריה הזו היא עכשיו בשתי קבוצות סיכון למחלות לב במקום רק באחת, אך העדפתי לשמור את המידע לעצמי ולתת לה להתפגר באיטיות.אבל לעזאזל עם כל זה! המופע. המופע. הוא היה מעולה. אריאל זילבר, בזקן סבוך ולבוש דוסי, קרע את הבמה הפצפונת והחמה. כי הוא מוזיקאי. מעולם לא שמתי לב לידיים שלו: הן עבות וכבדות, עם אצבעות מגושמות שנראות כמו נקניקיות. הוא לא מקליד על הפסנתר – הוא מטיח בו, כמו בתוף. טראח! זורק את ידיו לקלידים, והן נוחתות על גושי צלילים לעתים מכוונים, לעתים אקראיים, ותמיד במקצב מושלם, ושר. קורע את הגרון שלו, שגם ככה ספוג ניקוטין. לפחות שלושים אחוז מהמילים שלו הן הסקאט המפורסם שלו, שמהווה למעשה עוד סוג של כלי מוזיקלי. בין שיר לשיר הוא אמר לנו שאסור להאמין למה שכתוב בעיתון, שאין שום מחסור במים בארץ ושזה בלוף, שמס הכנסה הם הגנבים האמיתיים, ושוב שהמחסור מים בארץ זה בלוף. היה לו איזה קטע עם המים. זה היה ערב מופע המחווה המלוקק לאריק אינשטיין בפארק הירקון (שהבנתי שאינשטיין עצמו לא הגיע אליו). באמצע "מעמק לגבעה", זילבר פתאום נכנס ל"הבלדה על יואל מוישה סלומון" – אבל פיקשש את המילים לחלוטין, בעודו נקרע מצחוק. זה היה אחד הדברים הכי מטורפים ונהדרים שראיתי. שיא הערב. "זה הומאז' לאריק אינשטיין!" הוא הסביר בין שורה מסולפת לשורה מסולפת. "זה הערב לכבודו היום". ושוב לא היה בטוח בכלל אם הוא צוחק או לא. הוא בדיוק, אבל בדיוק על הקו בין צחוק לרצינות. בחיים לא תתפסו אותו. הוא הכניס איזה שיר שניים מהרפרטואר הדתי לאומי שלו (כמה בחורים רקדו במעגל ברסלבי ושרו "אל, אל, אריאל!"), והשאר להיטים. כל שיר יצירת גאונות, לעניות דעתי. המבקרים נוהגים לגמור במכנסיים מאותנטיות – אבל תלוי איזו אותנטיות. בעיקר אותנטיות תל אביבית. חרא מסורס. מה שאני כל כך אוהב באריאל זילבר זה שהוא אריאל זילבר. חלום אחד הוגשם.
*** עוד בהמשך: סוזן וגה, פיית נו מור, לאונרד כהן (ספרד)
--- (C) כל הזכויות שמורות, RAJARAJ 2009 |