יצא עם המכונית מהחניון למיוחסים הצמוד לבית המעצר. השלט שאין לפסוח עליו - "מתקן כליאה אבו-כביר" - פיזר את חוט מחשבתו. מזה עשרות שנים כל השמות של כפרים, עיירות, שכונות ערביות - עוברתו. כך אום-רשרש הפכה לאילת, קירה ליקנעם, אבו-זריקה להזורע, אלבסה למצובה, נוקייב לעין גב, חאן א-דווייר לדן, מג'דל ואבא לראש העין, חלצה לקריית שמונה, דיר אלקאסי לאלקוש, כפר עטה לקריית אתא, קטרה לגדרה, מג'דל לאשקלון, אום חאלד לנתניה, וואדי חנין לנס ציונה, עיראק סוידאן לנגבה, עיראק אלמנשיה לגת, חמאמא לניצנים. רק לאבו-כביר לא החליפו את השם הערבי לשם עברי. אבל מוחו הנברן של עו"ד עורב לקחן, והזיכרון האינסופי שבו ניחן פסקו כהרף עין שגם אבו-כביר איננו יוצא מן הכלל. אי-שם בזמן ממשלת רבין הראשונה קראו לשכונת אבו-כביר ביפו "נווה עפר" על שם השר אברהם עפר שהתאבד כי נודע לו כי נחשד בלקיחת שוחד. אבל לקיחת השוחד הפכה במשך השנים לנורמה מקובלת בישראל והשם "נווה עפר" נפל אל תהום הנשייה. אבו-כביר השתרש והפך לאימת לקחני השוחד.

מחשבות אלה הביאו את עו"ד עורב לקחן אל שלחן עבודתו המבריק במשרדו הממוזג. הוא חתך לעצמו סיגר קובני והעשן הנעים לחיכו פיזר בבת אחת את המחשבות הבלתי מועילות שסבבו במוחו בזמן הנהיגה.

כעת - למשימה העיקרית: לחשב כמו שמאי מקצוען, על פי הנתונים שהצליח לחלץ מלקוחו החדש השוכן בינתיים במתקן הכליאה אבו-כביר, מה גודל השוחד שהספיק להזרים לכיסיו, ולגזור על-פיו את גודלו של שכר הטרחה האפשרי.