שעון חורף. אוי למה הזכרת לנו את זה, חושך דיכאון. אבל הכי מפחיד? הכי מפחיד היה לכוון את השעון במטבח ואת הטיימר של הדוד. למה? הם עובדים על מחוגים, אני לא ממש טוב במחוגים. אני מעולה בשעון של המיקרו ושל המזגן ואיזה מזל שהשעון בממיר מפרגן את זה לעצמו, ומה שנשאר מחר לפני הרופא שיניים זה לכוון את את השעון שבאוטו, כבר לא ממש יודע מה עדיף משניהם. זהו כבר יש רעש של מכוניות בחוץ והרעש של הילדים על האופניים התנדף. חוץ מהרעש של הילד מלמעלה.

הילד מהקומה למעלה הוא הבן של השכנים שלי גם מהקומה מלמעלה. לפעמים אני דק אבחנה שזה מדהים. זוג צעיר כזה נחמד. "אהלן, מה שלומכם?" מכירים? אמא של הילד הזה גדולה כזו רחבה והאבא שלו כבר דפק לי פעמיים בדלת: "יש לך אולי מטר?" פעמיים הבאתי לו, בפעם השלישית כשהוא ניסה אמרתי לו שהמטר שלי ברח ושהודעתי על זה לרשויות, פעם כשימצאו אותו אני ישר אביא לו. במילים אחרות לך תקנה תעשה לי טובה. סיבה ראשונה היא שאני לא משתף יותר במטר שלי, סיבה שנייה היא שאני רומני וזה מספיק. אה, הילד. מזל טוב באמת, הוא נולד לפני איזה כמעט שנתיים והוא מזיז הכל בבית.

הנינג'ה הקטן הזה קיבל כנראה כדור ברזל קפיצי שהוא ממש, אבל ממש אוהב לשחק איתו. זה מתחיל ממש מוקדם בבוקר וזה נגמר ממש מוקדם בבוקר שלמחרת. התקרה אצלי רועדת וגם יו טיוב כבר לא מה שהיה פעם. אם נחה עליו רוחו של זה הילד אז הוא גורר הכל בבית. מכירים את המדבקות הלבנות העגולות ששמים ברגליים של הרהיטים. לא שמו... הוא גורר הכל: ספות, כיסאות, שולחנות, מנורות, ספרים, את אמא, את אבא, את אמא על הכסא, את אבא על השולחן, שידות, טלויזיות, וחברים שבאים לבקר אותו. אין שם מדבקות לא. הכל אני שומע. ילד תרחם! בקיצור כשלא נגררים שם הרהיטים אז הוא עסוק בלהדוף כדורי ברזל. מחר אני שם לזה סוף. לא לא, אנ'לא נוגע בילד אבא אולי אני הולך להעלים את האבא ביחד עם הרהיטים והכדור. אני שואל, מה רע בבוב ספוג?

אז איך העברתי את הצום? לא אכלתי הרבה, באמת. בעיקר קפה, וכל מיני מנות לגרושים ששמים במיקרו ואם גם דלות שומן הריי זה משובח. הורדתי איזו חצי חפיסת סיגריות וחמישה נורופנים כי הכאב של החניכיים דולק אחרי כל שמונה שעות וזה כולל לקום בארבע בבוקר, לדדות למטבח ולחכות שזה ישפיע. הרהיטים והכדורים מלמעלה לא עוזבים אותי שיהיה ברור. ניסיתי להיות כמה שיותר בשקט מפאת כבוד החג. אפילו את יו-טיוב ראיתי בשקט והיום כשהדלקתי את המזגן בצהריים הסתכלתי על המדחס וביקשתי יפה שלא יעשה לי בושות כי לא מזמן הצפתי את השכנה שלי מלמטה.

בטלויזיה שידרו את "נחזור לשדר מחר ב -20:00", אבל מצאתי מלא תוכניות בנשיונל הפראי על תנינים, תמסחים, קרוקודילים, אליגטורים וכל החבורה של המפגרים שרודפים אחריהם - הכל למען המדע לא? נו שמישהו יעשה כבר משהו עם הנינג'ה הקטן הזה מלמלעלה כי יש דברים שגם נורופן לא יכול לתקן. אני מניח שההסתובבויות שלי בבית נסבו בין חדר השינה, חדר העבודה והמטבח, אבל לאו דווקא בסדר הזה אם כי באופן רנדומאלי. חבל שלא נשארו לי אטמי אוזניים מהצבא.

אפילו קראתי כמה פוסטים מדהימים של הרבה אנשים ממש כשרוניים, שבדרך כלל לא ממש יוצא לי. אפילו שמתי כמה תמונות שלי בכל מיני אתרים כי בדרך כלל אין לי סבלנות, ואפילו שקלתי לכתוב לשכנים שלי מכתב ולצרף אליו תלושי חג לאיזו רשת של עשה זאת בעצמך כדי שפאקינג יסדרו שם ת'עניינים. אז שקלתי. עזבו הכי טוב באלימות. נו יש רעש מלמעלה? יש יש שלוש נקודות! ררררר.....

לסיכום אין כמו השקט של כיפור. הם עכשיו גם שמו אותי מככב בעמוד הראשי של תפוז, זה מחמיא אבל גם משעשע, על הגבר שהתרגל לקום לבד בבוקר. מילא לקום לבד בבוקר אבל אפילו לא קם לעבודה רחמנא ליצלן. לא נורא לפחות אני כותב. עכשיו גם כאן וגם בקפה. איזה כייף שיש את המדיה הזו. כמה תוכן זה שופך לנו לתוך החיים ותנסו לדמיין איזה זה היה בעידן הקרח - עוד לפני הרשת.

אז מה אני מאחל לעצמי לשנה הזו? אייפון? אה, הם אומרים שהסוללות שלו לא משהו. אבל לכתוב, הרבה לכתוב...

עוגת דבש, מישהו?

עמית