| היומיים האחרונים היו מבחינתי השקט שאחרי הסערה. אחרי חודש כואב וסוער של ניסיונות התאקלמות למציאות חדשה ולכאב חדש (שהגיע לשיאו ביום שבת אחה"צ), הגיעו יומיים של דממה מוחלטת מהעולם. כמעט ולא יצאתי מהמיטה מלבד לבדוק מדי פעם אם אני לפחות חסרה למישהו בעולם הוירטואלי (אגב, התשובה המפתיעה היא כן. אבל בכל זאת לא עניתי לאף אחד, רק רציתי לראות שלמישהו אכפת). מחר אני מתעוררת לעולם חדש. הוא לכאורה בדיוק אותו אחד שהייתי בו עד עכשיו: אני אקום מחר בבוקר בדיוק באותה שעה לעבודה, אעבוד בדיוק עד אותה שעה ועם אותם אנשים, יהיה כואב כמו שכאב להגיע לעבודה בכל החודש האחרון בגלל אנשים מסוימים בה. אני אחזור הביתה באותה דרך, באותם פקקים של אחה"צ, ואתיישב לשתות את הקפה של הערב מול אותו מחשב באותו חדר, אתחמק שוב מלדבר עם אותם אנשים. אבל מחר המציאות תהיה שונה- אני לא אהיה באותה נקודה שהייתי בה עד לפני חודש, וגם לא באותה אחת שהייתי בה בחודש האחרון. זאת נקודה חדשה, עוד לא ברור אם פחות או יותר טובה, שאני אצטרך להתמודד איתה לבד ועם המון כאב. והמון לבד. ואולי אני משלה את עצמי. אולי כמו תמיד אני לא אוכל להתמודד עם הכאב הבלתי נסבל, ואמצא את עצמי באותה נקודה כמו לפני נקודת האל-חזור של יום שבת. פתטית ועם הרבה בוז עצמי, שמוכנה להמשיך להיות כזאת, רק בשביל האשליה המזויפת שמפיגה את הבדידות. |