אמא ואבא ודורית יושבים בחוץ, בסוכה, הם יושבים שם כבר שעות עם השכנה שלנו, איווט, וכל הזמן מדברים רק על המלחמה, ועל המצרים, ועל הסורים. עכשיו אין סיכוי שהם ישימו לב. אני מתקרבת אל הארון על קצות האצבעות, ופותחת בשקט את הדלת. שקית גדולה ממלאת את החלל החשוך, ראיתי את השקית הזו כבר הרבה פעמים. אני מושיטה אצבעות ארוכות, מפלסת לי דרך בין הקפלים, ממוללת את השקית בדרך אל הבד הרך, המבריק שבפנים. 

כל החדר מתמלא באורות צבעוניים, ומוסיקה קופצנית, וליאור היפה מ-ד'3 עומד בקצה השטיח האדום, ממש ליד הרב, הוא לבוש בחליפה של גדולים, וכולם מחכים רק לי שאבוא. אמא מחייכת אליי, מקסימה שלי, פיה שלי, וביחד עם אמא של ליאור הן מוליכות אותי אליו. כל הבנות כל כך שמחות, אפילו הבנות של ג'1. השטיח רך לי בכפות הרגליים, וליאור מסתכל עליי מרחוק עם העיניים הגדולות שלו.

מה את עושה עם השמלה שלי?!

אני רק רציתי למדוד, לא עשיתי לה שום דבר רע...

ילדה מפגרת! תורידי אותה מיד!

דורית, תעזבי אותה...

לדורית אחותי אין הרבה סוגים של מבטים. גם כשהיא עצובה, וגם כשהיא כועסת, וגם כשהיא שמחה, תמיד העיניים שלה מתכווצות כמו חריצים, והשפתיים שלה הופכות דקות כמו קווים, והאף שלה הופך לבן. למשל, לפני שבוע, ממש אחרי שאבנר שלה נסע לצבא, היא מדדה את השמלה, ואמא סידרה לה כל מיני סיכות שיחזיקו לה כמו שצריך, וכמה שהיא היתה כל כך יפה, וגם אז היא עשתה את המבט הזה שלה. אמא שאלה אותה: את עצובה או שמחה? והיא ענתה: ואם הוא לא יחזור?

הם חזרו לשבת בסוכה, ואני הסתכלתי על הארון הסגור והלכתי להתיישב לי במרפסת, ניסיתי להקשיב להם מבעד לתריסים. לא שמעתי הכל, רק את השמות של גולדה, ומשה דיין, ההוא עם העין, בעצם בלי העין, וגם אמא וגם איווט הקשיבו לאבא כאילו הוא דיבר דברים חכמים, והעיניים של דורית טיילו על הסכך ועל הקישוטים שתלינו שם שתינו. פתאום אבא שם לב שדורית בוכה, והוא החזיק לה את היד, וליטף עם היד השניה. אני מנחשת שהוא אמר לה, אל תדאגי מתוקה, הוא יחזור בריא ושלם. כבר שמעתי אותו אומר לה את זה לפני כמה ימים.