כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    i,blogger

    סיפורים, חלקם מציאותיים,
    רעיונות, חלקם סודיים,
    חלומות, חלקם ממש חלומיים.

    פוסטים אחרונים

    מועדים

    7 תגובות   יום שלישי, 29/9/09, 13:27

     

    אמא ואבא ודורית יושבים בחוץ, בסוכה, הם יושבים שם כבר שעות עם השכנה שלנו, איווט, וכל הזמן מדברים רק על המלחמה, ועל המצרים, ועל הסורים. עכשיו אין סיכוי שהם ישימו לב. אני מתקרבת אל הארון על קצות האצבעות, ופותחת בשקט את הדלת. שקית גדולה ממלאת את החלל החשוך, ראיתי את השקית הזו כבר הרבה פעמים. אני מושיטה אצבעות ארוכות, מפלסת לי דרך בין הקפלים, ממוללת את השקית בדרך אל הבד הרך, המבריק שבפנים. 

     

    כל החדר מתמלא באורות צבעוניים, ומוסיקה קופצנית, וליאור היפה מ-ד'3 עומד בקצה השטיח האדום, ממש ליד הרב, הוא לבוש בחליפה של גדולים, וכולם מחכים רק לי שאבוא. אמא מחייכת אליי, מקסימה שלי, פיה שלי, וביחד עם אמא של ליאור הן מוליכות אותי אליו. כל הבנות כל כך שמחות, אפילו הבנות של ג'1. השטיח רך לי בכפות הרגליים, וליאור מסתכל עליי מרחוק עם העיניים הגדולות שלו.

     

    מה את עושה עם השמלה שלי?!

    אני רק רציתי למדוד, לא עשיתי לה שום דבר רע...

    ילדה מפגרת! תורידי אותה מיד!

    דורית, תעזבי אותה...

     

    לדורית אחותי אין הרבה סוגים של מבטים. גם כשהיא עצובה, וגם כשהיא כועסת, וגם כשהיא שמחה, תמיד העיניים שלה מתכווצות כמו חריצים, והשפתיים שלה הופכות דקות כמו קווים, והאף שלה הופך לבן. למשל, לפני שבוע, ממש אחרי שאבנר שלה נסע לצבא, היא מדדה את השמלה, ואמא סידרה לה כל מיני סיכות שיחזיקו לה כמו שצריך, וכמה שהיא היתה כל כך יפה, וגם אז היא עשתה את המבט הזה שלה. אמא שאלה אותה: את עצובה או שמחה? והיא ענתה: ואם הוא לא יחזור?

     

    הם חזרו לשבת בסוכה, ואני הסתכלתי על הארון הסגור והלכתי להתיישב לי במרפסת, ניסיתי להקשיב להם מבעד לתריסים. לא שמעתי הכל, רק את השמות של גולדה, ומשה דיין, ההוא עם העין, בעצם בלי העין, וגם אמא וגם איווט הקשיבו לאבא כאילו הוא דיבר דברים חכמים, והעיניים של דורית טיילו על הסכך ועל הקישוטים שתלינו שם שתינו. פתאום אבא שם לב שדורית בוכה, והוא החזיק לה את היד, וליטף עם היד השניה. אני מנחשת שהוא אמר לה, אל תדאגי מתוקה, הוא יחזור בריא ושלם. כבר שמעתי אותו אומר לה את זה לפני כמה ימים.    

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/3/14 18:55:
      לא יודעת למה כל מה שאני מסוגלת לחשוב אחר הפוסט הנוגה הזה, הוא שלפעמים אני שמחה להיות בת יחידה...
        30/3/11 17:50:
      גם לי היו רגעים כאלה.. "ואם הוא לא יחזור".
        1/10/09 17:44:

      כמה עצב מעורבב עם גאווה לאומית עם כעס ופחד ואחווה. כנראה המקום היחיד בעולם עם כזה בליל של תחושות.
        29/9/09 17:15:

      צטט: A נ ה 2009-09-29 14:20:23


      הזכרון החזק ביותר שלי הוא שבכל יום הגיעו בני משפחה לקחת ילד מכיתה זו או אחרת הביתה. ילד שבאותם רגעים עוד לא הבין שחרב עליו עולמו.  ואז, יום אחד באו ולקחו את המנהל, אליהו. אחרי זמן אליהו חזר, אבל החיוך שלו לא חזר אף פעם. 

       

      ובמדינתנו יש שיגידו שזה כורח המציאות, שהצער והשמחה שזורים זה בזה, מתאפשרים רק זה לצד זה.

       

       

        29/9/09 17:13:

      צטט: ענת (קיים אבל בא לי) 2009-09-29 13:31:39


      ואנחנו הילדים של אותו החורף....

       

      בדיוק, ואיזה חורף זה היה...

       

       

       

        29/9/09 14:20:

      הזכרון החזק ביותר שלי הוא שבכל יום הגיעו בני משפחה לקחת ילד מכיתה זו או אחרת הביתה. ילד שבאותם רגעים עוד לא הבין שחרב עליו עולמו.  ואז, יום אחד באו ולקחו את המנהל, אליהו. אחרי זמן אליהו חזר, אבל החיוך שלו לא חזר אף פעם. 

      ואנחנו הילדים של אותו החורף....

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      כפיר דן-ארי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין