חבר, ששומעקלאסיקות, אבל רק פה ושם, שלח לי את ההודעה הבאה: "מה נראה לך עמדתך או עמדת המאמאשלך למי שיטען שהרקוויאם של מוצרט היא אחת היצירות הגדולות במוזיקה הקלאסית על כלרבדיה?"עניתי לו כך: "המאמא תחייך חיוך אירוני ואזתנסה לזרוק חלופות, לא בשביל לערער ולא בשביל לחזק. אני עצמי חושב שכל הדיבור הזהאינו במקום או מעיד על חוסר ניסיון. ובכל מקרה, מעיד על התרשמות עמוקה של הדובר". אתמול כבר לא הייתי מרוצה מתשובתי. העניין היה רצוני להביןמדוע אני סבור שכל הדיבור הזה אינו במקום. התשובות השיגרתיות: שמבחינה של גוףשלישי חסרים מידות ומשקלים לקביעה הזו לא העניין כאן. מה גם שאני חושב שלעתים,בקהילה משפחתית, אפשר למצוא מידות מסויימות. המחשבה השנייה, שברור שבבחינה של גוףראשון חסרים מידות ומשקלים: שהרי לא יכולים להיות כאלו - גם זה לא העניין כאן. העניין המרכזי שלי פתאום נהיה זה: לא להסתכל על הטענה שלהדובר בתור היפותיזה שצריכה להתאשר במציאות. הטענה מבטאת את שמיעת הדובר, אתהתרשמותו. היא איזשהו התארכות מעודנת ומתוחכמת של הקריאה: "וואי!","אלוהים אדירים, איזה יופי!" וכדומה. אבל מה שונים הקריאות הללומהביטויים הארוכים והמתוחכמים! אדם כאילו עובר לתת תיאוריות שלמות בשביל להגיד"וואו!" או "איה!" ("איה!" נפשי, נניח). לא שיש רע בזה, שיגיד האדם מה שיש לו לומר, אני מניח. הענייןהוא אישי: זה נראה לי פתאום כמו חילול קודש לעמוד מול מוסיקה, מול "אחתהיצירות הגדולות" - ולומר את זה. מול הנשגב שמראה את עצמו לא אומרים דבר: כלדיבור שיהיה כאן הוא נאד בהיכל. |