נפגעתי הרבה בשנה האחרונה, לא יכולה לזכור אם יותר מבשנה שלפניה או זאת שלפני, אבל הרבה וזה עוד דיי טרי. בחלק מהמקרים, הצד הפאסיבי-אגרסיבי שלי השתלט עליי ויצא שמתוך התגוננות פגעתי חזרה.

ההבדל ביני לבין הרבה אנשים, הוא שאני תמיד אקח אחריות על הצד שלי. גם אם לא אני התחלתי וגם אם החלק הגדול יותר של האחריות הוא על הצד השני- אני תמיד אדאג להתנצל ו/או לקחת אחריות על החלק שלי במצב שנוצר.

אני מודה שלאחרונה זה מתחיל להימאס עליי.

אם יש משהו אחד שהבנתי בשבוע האחרון זה שאנשים באמת ובתמים מרוכזים אך ורק בעצמם. הם מסוגלים לפגוע בך את הפגיעה הכי קשה בעולם בזריקת משפט אחד חסר משמעות מצידם לאוויר ובלי להתייחס להשפעה שתהיה לו עליך, רק כי הם מרוכזים בעצמם.

הבעיה האמיתית היא שאת החלק השני שאני יודעת לעשות תמיד, מעטים האנשים שנתקלתי בהם שיודעים לעשות גם. רק לאחרונה אני מבינה שאצל רוב האנשים האלה, מהרגע שאני אתנצל או אקח אחריות (ואפילו במקרה שרק אמרתי דברים פוגעים אחרי שעשו לי מעשים מלוכלכים ופוגעים הרבה יותר)- הבנאדם השני לא רואה בזה יותר מהזדמנות נפלאה לצאת נקי.

אני לא יודעת אם כולם ככה, אולי אלה רק האנשים שאני העברתי איתם את השנה האחרונה בחיי- שאין ספק שחסרה לרובם יכולת להתבגר, חלקם יותר מדי אוהבים את עצמם בשביל לתת למשהו לערער את השלמות הזאת עם עצמם, ובחלקם פשוט יש באמת רוע טהור.

אבל לאחרונה זה מרגיש כאילו נקלעתי ללהקת זאבים שכל אחד רואה רק את עצמו, ומתוך הידיעה שאני רואה גם את עצמי וגם אותם אני כמו הגור יוצא הדופן בחבורה, שתוקף כשתוקפים אותו, אבל ברגע שהוא מראה סימני חולשה כולם מזנקים עליו ונושכים מכל כיוון כדי לגרום לעצמם להרגיש קצת יותר חזקים.

אני רגישה מדי, אני יודעת את זה. אני תוקפנית לעיתים בעקבות הרגישות הזאת, אני יודעת גם את זה. אבל למה בגלל שאני היחידה שיודעת את הדברים האלה על עצמה ומודה בהם, כל שאר האנשים רואים בזה הזדמנות מצוינת להתנער מחוסר השלמות שלהם ומהדברים שהם לא רוצים להודות בהם או לראות לגבי עצמם?