למה הם עולים עכשיו ? מאיפה הם מגיעים ? יש דברים שלא חשבתי עליהם במשך שנים והם פתאום צפים וחונקים אותי. כל פעם זכרון רחוק אחר. יש כל כך הרבה מהם. אני מרגישה שאני נאכלת. אני לא רוצה לעשות לעצמי משהו אלים. אין לי צורך לסיים ככה את החיים שלי וגם אין לי צורך להשאיר את המשפחה שלי עם מחשבות וזכרונות כאלו. אני כן מוצאת את עצמי מתפללת למשהו מבחוץ שיגיע ויסיים את החיים שלי. בקטעים כמו עכשיו כשכל כך כואב , כשהדברים צפים עד לחנק פיזי , כאב גופני ורצון שרק יפסיקו התחושות והמחשבות האלו , אני תוהה למה להמתין עד לקיץ. אני בטוח יכולה למצוא פתרון , אולי קצת יותר אלים ופחות נעים אבל אני לא מבינה את עצמי. למה אני מושכת בכזה סבל חודשים על חודשים על חודשים את עצמי. אני כועסת על עצמי שלא סיימתי את הדברים בקיץ האחרון. היה לי מספיק זמן בשביל זה. להעביר את החיים בין ריק לכאב אינסופי ופחד זה לא הגיוני
. הייתי רוצה להיות על רפסודה בלב ים לדעת שאני לבד ואני יכולה לצרוח את הנשמה שלי החוצה אני רוצה לאחוז בצינור רחב דיו בכדי להקיף את השפתיים שלי , להחזיק בו ולספר לכלום הזה את הכל. להוסיף ולהוסיף עד שלא יהיה מה לספר עוד. אני מרגישה כל כך לבד עם הכאב שלי ועם העצב שלי. זה לבד כל כך גדול. גם מי שיכול להיות שם , לא יכול להיות שם איתי. .
אני חייבת לעשות משהו. אני לא מסוגלת להחזיק מעמד עד לקיץ הבא. שמשהו או מישהו ייגאל אותי כבר מעצמי הייתי מוכנה לתת כל דבר שביכולתי לתת בכדי שמישהו או משהו יקרה ויעלים אותי.
. איזה מחשבות עצובות כמה כואב לי על עצמי איפה שהייתי , איפה שאני נמצאת כמה שאני לבד בתוך זה וכמה שתמיד הייתי לבד אני לא חושבת שזה הוגן לחיות ככה אני לא חושבת שמישהו צריך לחיות ככה ואני מתביישת שיש אנשים שנאבקים על החיים שלהם מסיבות שונות , נאבקים בכל הכח ויעשו הכל כדי לחיות ואני , כל מה שאני רוצה לעשות זה למות להפסיק הכל |
