בזמן האחרון יוצא לי לא מעט להיות שותפה לדרמות רבות הפוקדות את חיי בזו אחר זו. לפני כחודש בערך, התייבשתי בים, ופוניתי ע"י מציל אלמוני לבית חולים, לא לפני שהספקתי להתעלף בדרך ולאבד, לפניו, ובשולי הכביש שליטה על סוגריי.. 

לפני כשבועיים, התרחשה בביתי הדרמה המזעזעת עליה כתבתי ארוכות בפוסט הקודם, ולמצטרפים החדשים לשורותיי, אציין בקצרה שפרצה לי שריפה במטבח, אך אל דאגה הכל נגמר בשלום, לא לפני שפקדו את ביתי באישון ליל 10 גברים, ביניהם שכנים בתחתונים, וערב רב של שוטרים וכבאים חסונים ונטולי פחד.  

והשבוע,

רבותי וגבירותי, זה הזמן לדמיין סאונד של תופים (כמו בטקס הורדת הדגל לחצי תורן),

סתם כך באמצע השבוע, חבר ואני נסענו לבקר מכר משותף. התכנון היה לעבור דרכו, להתעדכן בכלמיני טכנולוגיות ממוחשבות מהדור החדש (עבור הבנים זו ממש אטרקציה לילית, ועבורי 10 דקות של שיממון כללי) ובתכל'ס המטרה הייתה לחטוף את החבר ולקחת אותו לארוחת ערב בעיר הגדולה. 

טיפסנו בקלילות את 4 הקומות, דפקנו בדלת, הבחור פתח לנו שמח וטוב לב.. התחבקנו, התנשקנו, כי הרבה מאוד זמן לא התראינו. התחלנו מעדכנים זה את זה ומתעדכנים זה בזה..

עד ש.. 

"תגידי.." אמר החבר, "גם לך זה קורה שיש לך מין כאבים בלב, פעם בכמה זמן, שעוברים אחרי כמה דקות?"

אהממ.. גירדתי בראש.. והדלקתי את האור במערה..

"לא יודעת.. אולי.. כן.. כולנו בני אדם.. כואב פה ושם.. יש מצב.. נגיד.. " והמשכנו ככה לדבר להתמחשב, על הא ודא..  

"נראה לי שאלך לחדר לנוח כמה דקות" שמעתי את הבחור אומר ופורש לעבר השני של הקיר.. 

לאחר 5 דקות של דממה שבקעה מהחדר שלו.. ניגשנו אליו..  הבחור שכב מפרכס על המיטה, רטוב מזיעה, והתלונן על כאבים חזקים באיזור החזה, כולל זרמים ב-2 הידיים..  ברגע זה, צריך ממש להודות לכל הדרמות שפקדו אותי בשבועות האחרונים, כל אלה חישלו אותי לקראת המשימה האמיתית.. 

לאחר שהבנתי שהוא לא יכול לקום בכוחות עצמו, על מנת שנסיע אותו לבית החולים פשוט חייגתי בקלילות את אוצר המספרים השגור רק עם שינוי סיפרה קל – 101 ולחצתי Send.  וכרגיל, החברים שלי עם הצ'קלקות, לא אכזבו ותוך 5 דקות שמעתי אותם חונים בקולי קולות (בשביל מה יש חברים אני שואלת?).  

הם הגיעו, יפים וטמירים, במדים וכפפות, ולאחר מס' ניסיונות הרגעה שעלו בתוהו, התפונינו לבית החולים בניידת אמבולנס.

תודו שלכל אחד יש משאלת לב סמויה לראות איך נראית הניידת מבפנים, ולנפנף לשלום מהחלון כמו מלכת אנגליה.

ולא אלאה כאן בסיפורים.. אבל רק למען ה"הפי אנד" אספר ש..

הלילה ההוא נגמר בצינתור בהול, שבמהלכו התגלתה סתימה בעורק ראשי וכריש דם.

ואני מייד זכיתי בתואר – "המלאכית של צ'ארלי". 

ובנקודה זו, חשוב לי לציין כי הבחור, הינו איש צעיר בשנות השלושים לחייו. הוא מנהל אורח חיים תל אביבי טיפוסי, הכולל עישון מאסיבי, בילויים דחופים בדוכני מזון מהיר, עבודה בישיבה ברוב שעות היום, ואב מאותגר לב כבר שנים.  

ובכפוף למקרה, התעוררה בי אותה מחשבה על פלא הבריאה, איך הגוף שלנו פועל עבורנו יום אחרי יום.. שעה שעה.. וכי זה לא מובן מאליו. 

ומייד היכו בי מחשבות נוספות כי רצוי וכדאי בכל גיל, להשקות ולדשן אותנו במרכיבים הבסיסיים שמעלים את מפלס איכות החיים, אוויר, מים, אוכל, עניין, מנוחה, פעילות משמנת איברים ומחדירת חמצן, ואהבה. 

כי כיף להיות בעולם הזה.