אמא כבר לא בבית, אבא אף פעם לא היה

השכן הרשע סיפר למשטרה.

אני מתגעגעת ולא נעים לי בכלל כאן

אומנם כולם דואגים לי והאוכל נהדר, כזה שלא אכלתי מעולם.

הבית מריח נפלא, המיטה תמיד מסודרת והארון מלא בגדים חדשים

דודה מגיעה לבקר אותי כל יום ומביאה לי ציורים של אחי הקטן

שלא ראיתי אותו כבר שבועות, לא זוכרת כמה, אני מצטערת

עכשיו שהרבצתי לו ולא נתתי לו לשחק ביו-יו שלי

הלוואי שהיה עכשיו כאן הייתי נותנת לו את כל המשחקים שלי, לעולם.

האמא החדשה הבטיחה לי שמחר היא תאפה לי עוגה גדולה

כי היא חושבת ש"אין חגיגה בלי עוגה" - מחר יום ההולדת שלי

אני אהיה בת 8 ואני חושבת שאין חגיגה בלי אמא ובלי אחי הקטן

ודודה אומרת שאולי בקרוב יתנו לי לבקר את אמא, אחרי "שהעניינים

ירגעו קצת".

גם האבא החדש שלי משחק איתי בהרבה משחקים שלא הכרתי

עד עכשיו והאחים החדשים שלי מחייכים הרבה, אבל אני מרגישה

שהם כל הזמן מדברים עליי.

אני מתגעגעת ולא נעים לי בכלל כאן

אמא לא בבית, אבא אף פעם לא היה

השכן הרשע סיפר למשטרה.

אני הבטחתי לשוטר שיותר אני לא יעצבן את אמא

ואני תמיד יעשה כל מה שהיא מבקשת

ואני תמיד אתן לאחי את המשחקים שלי ואף פעם לא ארביץ לו.

אבל השוטר היה עצוב, הוא אמר שהוא מצטער כי הוא חייב

לקחת את אמא איתו, הוא אמר שזאת לא פעם ראשונה.

אני הכי שונאת את הפגישה עם האישה השמנה, שכל הזמן

אומרת לי שאני לא אשמה. שאני רק ילדה קטנה ושכל מה

שאני עושה זה בסדר "זה נורמלי לילדה בגילך"

מה זה נורמלי? אני לא מבינה

אמא התעצבנה כי היא הייתה עייפה, היא עובדת קשה

כדי "להביא אוכל הביתה" ואני הרבצתי לאחי והיא התעוררה

היא צודקת, אמא שלי, אסור להעיר אותה - היא עייפה ועצובה.

אז היא קמה וצעקה ואחר כך הפילה אותי לריצפה ונתנה לי

בבטן בעיטה.

אז מה, אני רגילה זאת לא הפעם הראשונה

ואם אני לא אשמה אז למה השאירו אותי לבד ולמה אני עצובה?

אני מתגעגעת ולא נעים לי בכלל כאן

אמא לא בבית, אבא אף פעם לא היה

השכן הרשע סיפר למשטרה.

*** הסיפור הקצר הזה נכתב לפני מס' שנים

     בעקבות ריבוי של מקרי אלימות כלפי ילדים וכלפי חסרי ישע.

     לצערי הרב הוא הרגיש לי מאוד אקטואלי גם היום.