היום אני כבר לא מוכרת.
נשארת לבד. לא מוכרת יותר לא את הנפש שלי ולא את הגוף שלי בעד חום וקירבה. אני מרגישה שאני בזמן קצוב ביני לבין עצמי. הזמן הזה נמתח בצורה כזו שקשה לי ולסביבה לתאר ועדיין הוא קצוב. על כל צעד קדימה יש אחד או שניים אחורה. . אני מוצאת את עצמי כמהה לחיבוק , עוטף , בטוח , חם , אנושי , מגן. זה הצד השני שלי. צד אחד לתקופות מתעורר בתאווה למין , לזין , לחדירה , לתשוקה , לפריצת הגבולות והצד הזה מתאווה להתכנס לֶהָשְמים הכל. שלא יוותר דבר ממני , מהם , מכם , חבל שלא מייצרים בובות אנושיות של חיבוקים. כמו שיש חבר לזיונים , חבר לחיבוקים. . עכשיו הייתי רוצה אחד כזה. שהכל יהיה שם בטוח. שלא יהיו מחשבות בכלל מרוב שזה יהיה פשוט וכנה. לא רק שהוא לא יחשוב אלא שגם אני לא אחשוב. על כלום. בא לי מישהו שיוכל להכיל את הפרצוף האמיתי שלי , את האני האמיתי שלי עם כל מה שמתחולל בי. את כל המחשבות והפחדים והכעסים והקושי מישהו שיבין הכל . בלי מילים . בלי לדבר בכלל. כל כך הייתי רוצה את המגע התמים הזה.
היו לי שני קשרים כאלו בחיי. אחד בתיכון ואחד בבגרותי עד לא מזמן. אני זוכרת את המקום המיוחד הזה , שלא מובן להרבה אנשים ונראה מוזר ומעוות כמקום קסום שלי . אהבתי את שניהם כל אחד בתקופה שלו . . . . .
לפעמים קשה לי להיות לבד ועדיין אני לא רוצה לדבר לא רוצה להסביר לא רוצה שיחקרו אותי לא רוצה שיחטטו לא רוצה שיציצו לא רוצה שינסו להושיע לא רוצה שיראו לי את האמת שלהם שכמובן יותר נכונה מכל אמת אחרת עלי אדמות או לפחות יותר נכונה משלי לא רוצה שישלחו ידיים לא רוצה שישקרו לא רוצה מניפולציות . זה מדהים אותי לראות עד כמה אני מרגישה פתאום זקוקה לחום הזה . בא לי להיכנס עירומה למיטה עירומה ובלי עירום ובלי מיניות בלי שפיטה עצמית בלי מחשבה להיכנס אל מתחת לפוך לכווץ את עצמי לקפל רגליים אל החזה ולהיצמד לגוף העירום הזה ששוכב שם לידי ערום בלי איברים בלי מיניות אני רוצה להצמיד את עצמי אל בטן וחזה ושידיים יעטפו את כולי יצמידו אליו וירפו יחבקו בא לי שהחיבוק הזה ישחרר לאט לאט את הגוף המכווץ שלי לאט לאט . אני זוכרת לילות מרובים בהם הגוף שלי היה כל כך קפוץ ומכווץ שהשרירים רעדו ממאמץ ולא הצלחתי לשחרר אני זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי את המאמץ של השרירים שניסו למחוק אותי , להפוך לכל כך קטנה שלא ישאר ממני דבר שאני אעלם אני זוכרת גבר אחרי גבר לא מבין , לא מנסה להבין בעיקר לא רוצה להבין מנסה לחדור אבל יותר מלחדור , מנסה להעיף את עצמו משם כמה שיותר מהר. . ועכשיו אני רוצה את הידיים האלו שפשוט יונחו עלי , יעטפו אותי בהקשבה ובסבלנות בלי לדרוש בלי לבקש באלמוניות מוחלטת שבין הידיים האלו אוכל לומר הכל אוכל להראות שכואב שאני קורסת שאני שונאת שאני מתפרקת שאני רוצה למות ומתכוונת לזה ורק מחכה לזה ושזה בסדר שמותר לי להרגיש את כל הדברים האלו ומותר לי למות כמו שמותר לי לכאוב כמו שמותר לי לבכות פשוט מותר . מותר לי לבכות כמה שאני רק רוצה אל תוך החזה הזה בלי שישאלו בלי שיחקרו בלי שיגבילו בלי שיש שעה בה הסנדרלה המושיעה , המחממת , האוהבת , המגנה צריכה ללכת , רוצה לברוח. מותר לי להרטיב את שנינו עד שלא יהיה לי מה לבכות יותר מותר לי ליבב בצלילים הכי גרועים שיכולים לבקוע ממני , מהסוג שמפחיד אותי כשזה יוצא ממני ולהרגיש שזה בסדר ומותר שאף אחד לא יברח ואף אחד לא מאויים וגם אני לא צריכה להיות להיות שם אני , באמת אני , בלי המסכות והמחשבות והדאגות וההתחשבויות . לשחרר את עצמי עד הסוף כמו שאני אף פעם לא מרשה לעצמי. . אני רוצה את הגוף הזה , זה שאין לו ראש בדמיון שלי מרוב שאני לבד ולא מסוגלת לדמיין באמת מישהו כזה במציאות כי אני כל כך לבד אני רוצה אותו מסוגל ליכולות שאנשים בשר ודם ונפש או בלי נפש לא מסוגלים שפשוט יהיה שם כמה שצריך בלי תנאי . אני רוצה לבלוע ולשחרר את הגוף שלי , להרפות אותו ופשוט להירדם ככה בחום הזה בשקט הזה במגננה הזו באשליה הזו שאני לא לבד ולא לקום שמישהו באמת יאהב אותי עם כל הפנים שלי גם המכוערות , גם הכואבות , גם הקשות שיאהב אותי חיה או כמי שמתאווה למות. שלא ינסה לשכנע ולא יפחד . אני רוצה לשחרר שהגוף כבר לא יהיה מכווץ ורק ידיים יצמידו בחיבוק , ילחצו בעדינות על הגב שלי יקרבו גוף אל גוף
אני רוצה לישון
|