אל תוותרי להם

תנסי שבוע שבוע

תראי איך מרגיש לך

תודה...

בחיי שעליתי על זה רק עכשיו בגלל הצרת הרחוב. אבל גם כשאני מודעת, אני לא מצליחה. כאילו הצד השני, ממול קורא אותי ואומר: הנה אחת שתיסוג...אני ממשיך כאילו כלום. טאך, אני סוטה הצידה.

חלשה.

איזה פוסט נפלא.שמחה שקפצתי לבקר.

סוגייה אדירה העלית כאן. כל כך הזדהיתי (בתחושה, טרם נבדק...)...

 יש לי הרגשה עמומה שכניראה שגם אני ככה. שיט.

......מחר בטוח אבדוק את עצמי כשאצא מביתי ואלך

במדרכות רחובות ביתי - ואתן 'זכות קדימה' - רק לעגלות

עם תאומים. פחות מזה - אני הולכת דוך. דורכת על חתולים

ומתקדמת.

כן.

ובגלל זה בדיוק תהיתי. האנשים שהולכים דוך, בונים על אלה שיסטו (תאוריית הטרמפיסט כפי שאוזכרה כאן)

את זה רק את יכולה לדעת..

את מוותרת סתם על דברים שחשובים לך? שומרת בבטן דברים שמפריעים ושאולי היה ראוי שתגידי לאנשים מסויימים?

כיוון הסתכלות שונה: ת'כלס, מה זה משנה בכלל מי יורד מהמדרכה?

חד שמח

ירדן

מזה בדיוק אני חוששת...

אתה חושב שזה אמור להגיד משהו?

זה מצחיק, אבל יש איזה מן וואלס משונה כזה כל פעם שאנחנו באים מול מישהו ברחוב...

מסתכלים בעיניים שלו.. והוא בשלך, מנסים לקרוא ניואנסים קטנים של השני, עוויות גוף בלתי נראות.. ובדרך כלל זה מצליח ואין התנגשות,

או שפוצחים בריקוד זוגי ומשעשע...

זה משל לדעתך על דרכך בחיים, או שזה קורה רק במדרכות?

דווקא לכאלו, איטיים, כבדים אני תמיד מפנה ת'דרך.

בעצם גם לזריזים. וגם לאלה שבאמצע.

תלמדי ממנו:

http://cafe.themarker.com/view.php?t=1241802