0
התישבתי אצלה במשרד עייפה, מותשת, מבפנים. שאלתי משהו היא ענתה הייתי כולי מכווצת מרגישה למטה כל כך קטנה כל כך אבודה. כל כך. "למה את כל כך כועסת?" היא שאלה פתאום. נורא בטבעיות. ופתאום הדמעות זלגו, בלי שליטה, בלי שום הכנה מוקדמת. במקום הכי הזוי לבכות. יצאתי משם והלכתי ברחוב ולא הצלחתי להפסיק לבכות ולא הצלחתי להפסיק לכעוס. עלי, עליהם, על כולם.
אחר כך נשמתי ובחרתי שלא להתייאש. גם ככה אין לי את האופציה הזו אז למה להשתעשע במחשבה? נשמתי שוב, ושוב, ושוב. לפעמים נשימה זה כל מה שצריך באמצע הרחוב כשהדמעות זולגות ואתה מרגיש כמו ילד קטן שהלך לאיבוד. |