בשעה שתיים בלילה אני תוהה אם להזיז את השעון לאחור ולהרוויח עוד שעה. האם, הרווחתי משהו? לא יודע! פשוט הזמן זורם לו כמו מטורף ואין לי שום שליטה עליו. מה יועילו חכמי הדת, נבחרי הכנסת, משרד האנרגיה או המטה לכוונון שעונים בפינת אלנבי רוטשילד?
פעם היה לי המון זמן. אני זוכר המתנות ארוכות לאוטובוס של אגד - יושב בתחנה במכנס קצר ובועט בסנדלי אבנים לצד השני של הכביש. אז לא היה צריך יום כיפור כדי לשמוע את האוטובוס מתקרב ממרחק. אז, באיזור הכפרי שלנו, יכולת לשמוע את האוטובוס ממרחק קילומטר - רעש ניחר של מנוע דיזל, כמו איוושת מטוס מרוחק, או כמו טרקטור החורש בשדות.
ואני יושב, ממתין ובוהה בעצים, בעלים, במשב הרוחות המנקרות בשיחים... אפילו יכולתי לחשב את מהירות מצנחי הסביונים, ואת התנועות הבליסטיות של זרעי השיבולת אותם יריתי כחיצים לכיוון תרמיל הבד שלי הניצב רפוי על הספסל לידי, ממתין אף הוא בסבלנות לאוטובוס המאחר.
תמיד אמרתי לעצמי, כשאהיה גדול תהיה לי מכונית. ואז,.. כשתהיה לי מכונית אסע ממקום למקום, ללא הפסקה, אחווה ואהנה לי עד מאוד. סה"כ לשבת ולהמתין לאוטובוס חצי שעה היה נצח עבורי. כך הייתי מתכנן נסיעות לתל אביב עם הלונה פארק, לירושלים הקדושה... לכל מקום - מהמדבר ועד הים, מהחרמון ועד אילת, ואפילו אם יהיה שלום אחצה את מדבר סיני בנדודי אחר בני עמנו שביזבזו ארבעים שנה בהליכה מתישה...כל כך, רציתי לעמוד מול הר סיני.
אבל היום, כשהמכונית, עומדת לה בחניה ובאלבומי תמונות של סיני הרחוקה, אפילו פילים מהמזרח. וכבר חציתי ימים ואוקיינוסים עד קצה עולם... וכל כך הרבה ארצות... אבל היום ? הזמן מתקתק לו... מתקתק בקצב כל כך מפחיד. אין לי כל ספק שהזמן יחסי. יחסי עד מאוד. יחסי כל כך, עד שזה דומה לנפילה לחור שחור.
*** תהיתי על עניין הזמן הבורח, עד שהבנתי מאיפה הדברים נובעים. הכל נובע מהמדע והשכלולים. כל אותם אמצעים המיועדים לקצר זמנים למעשה מקצרים לנו את זמן חיינו בפועל. שכה אחיה, אבל זאת הסיבה, ואני מוכן להוכיח זאת.
נניח הפאקס והטלפון שבאו לחסוך לנו מכתבים. האם אתם לא חשים שיש פתאום יותר דברים לדבר בטלפון? האם אתם לא חשים שכל שני וחמישי יש לכם פאקס דחוף להעביר למישהו? האם כמות השיחות הטלפון שביצעתם לחברים דודים וקרובים, הפכה את חייכם ליותר מרווחים? לכאורה, לשבת ולכתוב מכתב היה לוקח אז, שעה או שעתיים, ואח"כ הלכתם לדואר, ושלחתם. בסה"כ עניין שגזל מכם כמה שעות. אז OK, גמרתם עם המכתב ויש לכם זמן לנשום לחשוב, וחלום ולפנטז על אותו אחד ששלחתם לו את המכתב... ממש הרגשתם איך הזמן דופק לו בנחת. ואילו היום? היום אתם מרימים טלפון, מזיינים את השכל חצי שעה, מסיימים, ואז נזכרים שעוד משהו, וחוזר חלילה, ובסופו של שבוע, אתם מגלים שאומנם סגרתם את כל הפינות אבל יצאה נשמתכם ושאותן שיחות ארוכות קרעו אותכם בעצבים. וככל שהשיחות והמכשירים זולים יותר כן כמות השיחות הבטלות גוברת,... שיחות שאחריהן לא נשאר דבר. שיחות שהיו סתם.
לא רק זאת, למרות שהנכם משתמשים בטלפון ובפאקס, תיבת הדואר שלכם מתפוצצת במכתבים מהסוג שלא בא לכם לקרוא. איך זה שלעזאזל, הפסקתם לשלוח מכתבים, אבל התיבת דואר שלכם מפוצצת? מכתבים מהבנק, חברת האשראי, העירייה, הביטוח, המוסך, כנס חברים, כנס מחזור, כנס מהאוניברסיטה, הסופרפארם, מועדון AV מועדון כושר, מועדון הגנן המתמיד ומועדון הלפיד.... תיבת הדואר שלכם שהייתה אמורה להיות ריקה ושלווה, בעקבות כניסת הטלפון והפאקס, הפכה למטחנה אנרכיסטית המזבזת נייר ומחסלת יערות גשם.
אני יכול להוכיח שכל דבר שנועד לקצר זמן עבודה ובא לתת לנו זמן פנוי, למעשה עושה דבר הפוך. הטלפון הסלולארי, בא למצוא אותנו גם בשירותים, במסעדה, ואפילו בבית קולנוע ,,, ולגזול מאיתנו הנאה. ה SMS והתיבת מסרים באים לתת לנו תעסוקה מייד כשאנו מתעוררים או שבמקרה נגמרה הסוללה למכשיר הבן זונה.
אתם בטח חושבים שאני מדבר רק על אמצעי תקשורת, נכון ?
רוצים שנתקרב לטלוויזיה, או ל DVD, והצורבים וההורדות באינטרנט... ראבק, כמה זמן אנחנו מבזבזים בעצבים על הדברים הללו? מרוב סרטים אנחנו לא זוכרים מה ראינו פעם שעברה. שאלה : כמה סרטים משעממים יצא לכם לצפות בשנה האחרונה? כמה זמן שרפתם עליהם?
למי יש זמן פנוי להאזין לשיר? למי? אני אגיד לכם למי. למי שידו אוחזת בהגה, ובמקרה נגמרה לו הסוללה במכשיר הנייד... ככה שבמקום לנקות את הראש ולהתרכז בנוף, אנחנו מזמזמים בקריזה איזה שיר שצרבנו בדיסק לפני חודש, וטרם הספקנו להאזין לו, בגלל שהקלטנו חמישים שירים באותו זמן וכבר נמאס לנו לערוך דיסקים... אז בסופו של עניין, בעצבנות מקסימלית אנחנו מכריחים את עצמנו להנות מאותו שיר שהתמזל מזלנו, ואנו בנסיעה והביפר, והזימונית והטלפון שבקו חיים.
ולא רק אלה, מה עם המכונת כביסה? מה שבא לחסוך מהמשפחה יום כביסה משעשע, עם דוד ענק של מים רותחים, ורייח הסבון באוויר, כשכולם חוגגים סביב... הנשים מספרות סיפורים, מתחלקות בסבון, מעבירות את זמנן בהנאה, ואם נשארים מים חמים בדוד אז מישהו מגיע בריצה עם סל בגדים להוסיף לחבילה... ככה, אותה הנאת ילדות נגזלה מאיתנו על ידי מכונת כביסה שכל הזמן עובדת בזמזום חשמלי מטורף... 2 קילו, 3 קילו אפילו חמש קילו בגדים, לא יעזרו לכם... אתם תמשיכו להפעיל אותה יומם וליל כמו מטורפים..... מה קרה? רוצים להוסיף מייבש לחורף, ככה שתהיו עסוקים כל השבת בלכבס, ליבש ולקפל בגדים? מה שקרה שלא שמתם לב שהיא מכבסת 5 קילו בגדים בעוד שבדוד הייתם מכניסים עשרים קילו. בעוד שאז היו לכם בכל הבית ארבעים קילו בגדים, הרי שהיום לכל אדון או גברת יש קרוב למאה קילו בגדים, וכמו מעשה שטן, תמיד הבגד שרציתם להשתמש בו נמצא מלוכלך. וכמו קסם מייאש, הזמן תמיד מצביע ומראה לנו שלא הספקנו לכבס הכל.
כך, שכל המאבק שלנו כנגד הזמן, האובד/האיכותי/המיותר והממויין והנסיונות לקצר את העבודה ולהאריך את ההנאה, פשוט מלחמה אבודה, ולמעשה אנחנו נטרפים מיום ליום בעניינים כאלה.
אתן לכם דוגמא אחרונה :
המחשב האישי PC, נכנס בקול תרועה... הדבר המדהים הבא לחסוך קלדנות, כסף על משחקים וממש בא לתת לנו כייף... מה קרה מאז שנת 84 ועד היום ? אורך החיים של היצורים הללו ירד לארבע שנים (מכונת כתיבה ישנה עבדה עשרים שנה). מעבדי התמלילים מתעדכנים כל שנתיים, ומע' ההפעלה מתעדכנת כל שנתיים, והאופיס מתעדכן, והמסכים מתרחבים לגובה ואח"כ נמעכים לרוחב, ויוצא שלכתוב מכתב אחד קטן בביתנו, נניח קורות חיים, אנו שורפים כספים, זמן התקנה, השבחה, ... בסופו של דבר אנו משחררים את הקורות חיים שלנו ברשת, ואומרים לעצמנו,... אופס! שכחתי לשלוח להוא ושכחתי לשלוח להיא... אז מחר אמשיך כי היום אני עייף.
ככה, אנחנו כבר עייפים, בלנסות ולקצר זמנים. |