כל אחד פוחד ממשהו. כן כן. גם גברבר שרירי ומסוקס פוחד ממשהו. זה יכול להיות מחוייבות, וזה יכול להיות ג'וק קטן ומגעיל. ומי שאומר שהוא לא מפחד מכלום משקר. אבל מה עושים כאשר צריך להתמודד עם הפחד שלנו באופן יומיומי? לי יש פחד כזה והוא משפיע על מהלך חיי, ונמאס לי מזה.
אז מה הפחד שלי אתם בטח שואלים. מה כבר יכול להיות כל כך חמור שמשבש לה את החיים? אז זהו, שיכול להיות שתופתעו ושזה לא ייראה לכם כמו משהו רציני. אבל אני? אני פוחדת מכלבים. לא שונאת אותם, חושבת שהם מאוד חמודים דווקא. אבל עדיין פוחדת. לא אוהבת שהם מלקקים, לא אוהבת כשהם קופצים. פשוט לא.
אמא שלי פעם לקחה אותי למישהי שקוראת בכף היד. לא, לא מגדת עתידות. אלא מישהי שיכולה לספר לכם על עצמכם, על פי הסתכלות בכף היד שלכם. גם אני הייתי סקפטית. אבל כשדיברתי איתה היא סיפרה לי כמה דברים מאוד מעניינים. דיברנו על העבר שלי, היחסים עם המשפחה, ועם אמא שלי במיוחד. אני אוהבת את אמא שלי. אוהבת אותה מאוד. אבל את כל תקופת הילדות שלי בילינו בריבים מטורפים. הייתי הבת הגדולה במשפחה (יש לי אח גדול ואחות קטנה. אבל אח גדול זה לא נחשב. הוא לא אישה). תמיד הייתי זאת שצריכה לעזור, ואיכשהו אף פעם לא עושה מספיק,או לא מספיק טוב. זאת שהואשמה בהאשמות מגוכחות כמו ריבים בין ההורים. ילדה קטנה סך הכל. אבל האשמות גדולות. זאת אחת הסיבות שעזבתי את הבית בגיל מוקדם יחסית. לא יכלתי לסבול את זה יותר. בשלב כלשהו אמרתי enough is enough.
בקיצור, בין השאר, כשדיברתי עם האישה הזאת, היא העלתה בפני טענה שגרמה לי לחשוב. הפחד שלי מכלבים, קשור באופן כלשהו ליחס שלי עם אימי. קצת קשה לי להיזכר בדיוק מה היא אמרה ולהסביר את זה, אבל הטענה שלה הייתה שכלבים הם חיה שמשדרת חום ואהבה, ושהפחד מהם מסמל את הפחד שלי מקשרים עם אנשים. כשהיא אמרה את זה, זה נשמע מאוד הגיוני. בגלל הפגיעה ממישהי שהייתה קרובה אלי, מישהי שהייתה מאוד חשובה לי (ועדיין כמובן), שלא יכלתי פשוט להתעלם ממנה, ושלא נתנה לי אפילו את האפשרות לכעוס עליה: היה אסור לי לרצות להיות לבד ולא לדבר אתה. היא פשוט לא נתנה לי את האפשרות הזאת.תמיד הריבים היו נגררים ל"שיחות" בינינו , שיחות של "השלמה" שגרמו להתעלמות מהמצב. הייתי צריכה להתנהג כאילו כלום לא קרה למרות שעדיין הייתי פגועה וכועסת. להיכנס לחדר ולא לרצות לדבר עם אף אחד ובמיוחד איתה היה דבר אסור. אז כדי להתמודד עם המצב, הייתי חייבת להמיר את הרתיעה הזו שהייתה לי ממנה אל משהו אחר. ו"הקורבן" היה אותם ייצורים לא מזיקים, חמודים וחמים.
האמת היא שלא ידעתי מה לחשוב אחרי הפגישה הזאת. מצד אחד חשבתי שזה שטויות אבל מצד שני משהו מזה חילחל, הטריד את מנוחתי וגרם לי לחשוב. השינוי לא הגיע בבת אחת. כי אתם מבינים - יש משהו מאוד מעיק בפחד מכלבים. את צריכה להתמודד עם הדבר הזה באופן יומיומי. הם נמצאים ברחוב, בעבודה ובכל מקום. אי אפשר להתעלם מהם ומהפחד הזה. זו לא חיה שרואים רק בגן חיות. זו חיה שגורמת לי הרבה פעמים לחצות את הכביש חמישים אלף פעם, רק כדי לא להיתקל באחד. זה נשמע אמנם מצחיק, והפחד הזה לא נשמע הגיוני להרבה אנשים, אבל זה פחד אמיתי. זה לא הצגה: זה קפיצות לב, זה רעידות, זה יכול להגיע לרמות רציניות של חרדה. וזה גם משהו שהחלטתי שאני חייבת להתמודד איתו.וכאשר זה יקרה, אמרתי לעצמי, חיי ישתנו במובנים רבים.
על תובנות נוספות בעניין, ואת הנקודה שרציתי להבהיר אני אמשיך בפעם אחרת. לא רוצה להעמיס יותר מדי בפעם אחת... |