אני מאוד אוהבת לתת מעצמי לאחרים. לפעמים אני תוהה למה בדיוק. האם זה מתוך רצון לעזור להם? האם זה מתוך הרצון להיות זו שעוזרת? אני לא באמת יודעת. הבן זוג שלי טוען, שזה לא משנה בכלל כי בכל נתינה יש גם קבלה, אז לדעתו זה לא משנה אם אני רוצה לעזור לאחר או לעזור לעצמי על ידי סיוע לאחר. אני לא בטוחה שאני מסכימה. כשאנשים מסביבי נמצאים במצב של משבר, אני מאוד רוצה לתת להם תחושה שאני שם בשבילם, לעזור להם להיות עם הכאב, לכאוב מבלי להתפרק, ואם להתפרק אז להתאחות מחדש. זה חלק מהגדרת העצמי שלי. אני לא בטוחה בדיוק למה. כשאני מתנהגת ככה, אני מרגישה פלרטטנית מחד‫ ומאוד אימהית מאידך, ‫מרגישה טובה ורעה. אני רוצה להגיע אל הבנאדם הנזקק, להיות בשבילו, לעזור לו בלהיות שם, לתת לו כתף. ‫זו תחושה שאני נותנת להרבה אנשים  ‫מקצועית ואישית. חשוב לי להיות שם ברגעים הקריטיים. אבל למה בעצם? האם כי נוח לי להיות במקום הזה? אולי דרך תשומת הלב החיובית שאני נותנת, אני משיגה תשומת לב חיובית? לא יודעת, אני די מבולבלת מזה.

אני זוכרת למשל כשהייתי ב סאמר סקול פגשתי מישהי לסבית . היא לא אמרה לי שיש לה נטיות לסביות או משהו כזה, וגם אף אחד כנראה לא שם לב, אבל אני הרגשתי שמטרידות אותה שאלות סביב המיניות שלה. לא יודעת, תמיד הייתי כזאת רגישה- חברה ל ניהול משברים מגולמת בבנאדם אחד! פניתי אליה והתחלתי לספר לה על ניסיון שהיה לי עם נשים. מאחר ואני דו מינית גם לא שיקרתי אלא סיפרתי מחוויותיי, אבל לא סיפרתי את חוויותיי כדי לשתף אותה, אלא כדי לעזור לה לדבר על הדברים שמציקים לה אם תרצה, וזה כבר סוג של מניפולציה, אפילו אם הכוונה טובה. זה מוזר, אני לא רוצה לספר לאנשים על עצמי מתוך צורך שלי לשתף, אלא מתוך מחשבה שאם אשתף אז הם יחושו נוח יותר. אולי בעצם אני צריכה תרוץ כדי לשתף? אולי אני לא מרגישה שלגיטימי לרצות לשתף בלי סיבה? לא יודעת. חשבתי על זה רק עכשיו.

הבן  זוג שלי לעומתי לא משתף אחרים, אלא אם הוא רוצה לשתף אותם. הוא לא אומר דברים כדי לעשות שיהיה להם יותר נוח. אם לא בא לו הוא שותק, ורק אם מעניין לו ובא לו הוא מדבר. הוא עובד בחברה ל עיצוב גרפי , והעבודה שלו לא דורשת ממנו מעורבות גדולה בסביבה. אני לעומתו אשת יחסי ציבור , ומרגישה שאני כל הזמן מתנהלת מול אנשים ולצידם, אולי גם לזה יש חלק בתחושה שלי. אתמול הוא הראה לי לוגו חדש שעיצב ל קטלוג של חברה ידועה לשם חידוד ה מיתוג שלה כחברה יוקרתית, ולא אהבתי את מה שעשה, והתחלתי להגיד לו שזה אמנם לא לטעמי, אבל שאני מאוד אוהבת את הסגנון שלו, ושהוא מאוד מוכשר בעיני. הוא הביט בי ואמר לי להספיק לנסות להיות כזאת נחמדה, אם לא מוצא חן בעיני, לא מוצא חן בעיני וזהו. וזה בסדר. אני לא מרגישה שזה בסדר. אני רוצה לעודד אנשים ולגרום לה להאמין בעצמם. אולי אני מגזימה בכך שאני נותנת כל כך הרבה משקל למילים שלי.