מאה ושלשה אנשים צפו בבלוג שלי שבעצם היה מילה אחת, סליחה! אבל יופי, תודה שהצצתם, ולו לשנייה אחת בלבד. האמת היא שהבלוג נכתב מספר דקות לפני יום הכיפורים, כאן בארה"ב של  אמריקה הגדולה. בקשת הסליחה נבעה מעומק הלב. הפסקתי לערוך את עיתון 'שם-פה' לפני בערך שנתיים והכתיבה חסרה לי. הבטחתי לכם שאחזור לכתוב, והנה עכשיו אתחיל מחדש. אז ככה, רובכם יודעים שאני מנהל בית ספר עברי בניו יורק (קראתם את הספר שכתבתי) אתם בטח מתגעגעים לשמוע שדניאל שלי כבר בן חמש עשרה והשתתף במשחקי מכבי בשחייה. אם תחשבו נכון את הגיל של יאיר שלי, תבינו שהוא עוד מעט בר מצווה. שכחתי לספר שיש לו כבר חגורה כחולה בטאי-קוואן-דו, ושהוא התחיל לנגן בגיטרה. טליה, לא תאמינו, כבר בת שלש והולכת לגן. ויש לנו גם את נפטון, הכלב שאימצנו בנוסף לחתולים שאתם כבר מכירים. ו'האישה שאיתי' עדיין לצידי גם אחרי עשרים ואחת שנה.

'שם-פה' היה העיתון המצורף למעריב בכל סוף שבוע בחוף המזרחי של ארה"ב. היו כתבות מאנשים כמוכם וכמוני שרוצים לשתף ולהעביר מסר לעם היושב בציון ולעם הנמצא בגולה. להעביר את קריאת ה'קריעה' הגדולה בין החיים בניכר לחיים בישראל. הבלוג יהיה עכשיו אישי ונוגע, כמו כל דברי העורך והמאמרים שכתבתי בשנים האחרונות.

אז באמת סליחה שלא כתבתי, עכשיו בטח תגיבו  'ככה מבקשים סליחה? ככה מבקשים סליחה?!! תהיה גבר, תשפיל את עצמך, תהיה גבר, תהיה סמרטוט... תהיה גבר!'

אז הנה ביקשתי ועכשיו תתאזרו בסבלנות.

שלכם ובשבילכם כמו תמיד,

רון קואס