אין כמו זמן שהתפנה לאוורור מגירות. והשבוע ראיתי לצערי שבורמה בכותרות ולאו דוקא מוצלחות.

להלן מכתב ששלחתי בשנת 1986. ארוך ומתאים לקצב של עולם שלישי. "לא נגענו".  

22 מאי 1986 בורמה

היתה ממלכה עצמאית עד 1885 בערך. אז, המלך הבורמזי שנצחונותיו הרצופים על אויביו בבורמה ואח"כ בתאילנד עלו לו קצת לראש, התכתש קצת עם הראג' הבריטי בהודו. הבריטים פשוט ששו לנצל את ההזדמנות וספחו את בורמה לראג'. הבריטים הביאו איתם פקידי ממשל הודים דוברי אנגלית ומכיוון שהם גם סוחרים מעולים השתלטו ההודים די מהר על עמדות המפתח הפוליטיות והכלכליות של בורמה. בהתאם למדיניות המטרופולין מול המושבות, החלט שבורמה תביא מירב התועלת כמגדלת אורז. כך חוסלו כמעט כל ענפי החקלאות והתעשיה הזעירה האחרים ובורמה הפכה ליצואנית אורז, כמקור הכנסה כמעט יחידי. במלחה"ע II, ללא אפשרות שייט חפשי ושווק התוצרת, הגיעה הארץ לידי פשיטת רגל. אם לא היה די בכך, נכבשה בורמה בידי היפנים ושמשה במשך כשנתיים זירה לקרבות בין הבריטים והיפנים. כך שבעוד תאילנד שכנתה "צללה" בגל היפני ויצאה ממנו כמעט ללא פגע, בבורמה נהרסה עד היסוד התשתית החקלאית, הכלכלית, החברתית והמה לא? השפלתו של האדם הלבן (הכובש האנגלי) בידי היפנים פתחה את תיבת הפנדורה של אהבת החופש ושנאת השלטון הזר של הבורמזים אשר גילו כי: א.  ניתן לנצח את האנגלים. ב.    יש לבורמזים הרבה כח. התוצאה היתה, שבשעה שעשרות ארצות זכו לתכנית שיקום כלכלי ולהזרמה של מיליוני דולרים, דוקא בורמה שהייתה עסקה עד מעל לראש במאבק לעצמאות נגד הבריטים, לא קבלה כלום. ב1946 כשקבלה בורמה עצמאות היתה שסועה וקרועה, השלטון המרכזי חלש והכלכלה – שוקת שבורה. אם כל זה לא מספיק, דאגו הבורמזים להגלות מן הארץ את ההודים, שכזכור החזיקו בעמדות המפתח בממשל ובכלכלה. הבלגן וחוסר היעילות בבורמה הגיעו לשיאים שקשה לחקותם. בסופו של דבר הפכה בורמה לדיקטטורה סוציאליסטית וזו כמובן הדרך הבטוחה להנצחת הבלגן וחוסר היעילות. בורמה הצליחה סו"ס בשנת 1984 להגיע לתל"ג של לפני מלחה"ע II אבל בינתיים הוכפלה אוכלוסיתה כך שבסה"כ ההכנסה לנפש קטנה פי שניים. אם גם בכך לא די, בני השבטים ההרריים קארן, קאצ'ין, שאן, הגובלים בתאילנד מנהלים מרד מזויין נגד הממשלה ומגדלים אופיום כמקור הכנסה עיקרי (משולש הזהב) כך שבורמה היא גם היצואנית מס' 1 בעולם של אופיום לתעשית ההירואין ושות'. בורמה לא עודדה כניסת תיירים ורק לאחרונה הוארכה ויזת התיירים מ 24 שעות לשבעה ימים. כדי שהעסק יהיה מגוחך עוד יותר קבעה הממשלה שער חליפין רשמי לדולר: 7 Kyat = $1 (צ'אט). השער הזה דמיוני לחלוטין כיוון שבשוק השחור הוא נע בין 25-35 צ'אט לדולר. כדי לעצור את הסחר הפרוע בשוק השחור המציאה הממשלה פטנט ביורוקראטי אדיר. כל תייר מקבל עם כניסתו לבורמה, טופס עליו הוא רושם כל הכסף שהוא נושא עמו. בכל פעם שמחליף מטבע זר לצ'אט, נרשם הסכום שהוחלף וערכו בצ'אט. בכל מקום בו משלם התייר עליו להגיש הטופס וזה ששירת אותו, מכר לו, סיפר אותו, הלין אותו, הסיע אותו וכו' צריך לרשום ההוצאה בטופס. בסופו של דבר, הסכום שהוצאת בצ'אטים צריך להיות תואם לסכום שהחלפת על פי השער הרשמי. הטופס הנ"ל מוחזר אל המכס עם עזיבתך. כל זה טוב ויפה אבל בכל זאת פיתוי של 300% רווח בשוק השחור לא ניתן להתעלם ממנו. ובבורמה התפתחה תעשייה שלמה סביב ענין התיירים ואי החתמת הטפסים. השוק השחור או כפי שהבורמזים קוראים לו – הסופרמרקט, נתון אמנם להתקפות ופשיטות של המשטרה, אבל מכיוון שהשלטון כל כך מושחת וכ"כ לא יעיל ומכח גדלו של הפתוי, משגשגת בבורמה כלכלה מחתרתית בקנה מידה מרשים. הויזה הקצרה בת השבוע והחשש מפני נפילה בשוק השחור (נוכלים כידוע לא חסרים) דורשים איסוף אינפורמציה והכנה מדוקדקת לפני שמגיעים לבורמה. מקורות המודיעין הטובים ביותר במזרח הם כרגיל אחינו בני ישראל  שרואים לעצמם חובה קדושה להעביר מידע חיוני לכל הישראלים באשר הם שם. מכיוון שאין בספרות מידע על איפה מחליפים בשוק השחור? מה השער? איך נמנעים מהחתמת הטופס וכו', מועברים מפה לאוזן (לישראלים בלבד!) שמות של אנשי קשר בורמזים בכל אתר תיירות. איש הקשר מספק בד"כ עסקת חבילה של לינה, סיור מודרך וכרטיס המשך אל האתר הבא – כל זה ללא החתימה. מכיוון שהישראלים מעבירים אינפורמציה, זוכים אנשי הקשר שעובדים עם ישראלים להרבה לקוחות ובסה"כ לשגשוג כלכלי. אחת התוצאות המוזרות מכל העסק הייתה שקמו מתחזים לאנשי הקשר. בפאגאן למשל, היה עגלון של כרכרת סוסים בשם Lifa שהיה מדריך את מטיילינו. הנ"ל זכה מיד לכנוי "ליפא העגלון" וכמובן שגם לימדוהו את השיר. ליפא דנן כבר חדל להתעסק בעגלונות ונהיה מאכער גדול בעסקי השוק השחור בפאגאן. ישנם היום שלשה עגלונים שונים בפאגאן שכל אחד מהם טוען בלהט שהוא הוא ליפא העגלון האמיתי והמקורי. כרגע נושא התואר הרשמי הוא עגלון מס' 7. כדי להתגבר על נושא המתחזים הומצאו "סיסמאות" לזהוי האיש הנכון. כך למשל יש בחור אחד בשם דניאל, שכדי לודא שהוא דניאל האמיתי מראים לו אגודל והוא אומר "אגודל" (בעברית כמובן), אומרים "שו" אומר "שוליים" "כיף" עונה "כפליים" וכו' (נרשם מפי ליפא העגלון המזוייף). מצוידים בכל האינפורמציה האפשרית אנחנו מגיעים לנמל התעופה ברנגון עם בקבוק ויסקי ג'וני ווקר תוית אדומה וקרטון סיגריות 555 – זה מה שהבורמזים אוהבים. הטמפרטורה מעל 35ºC, מזגנים כמובן אין ובכלל הטרמינל הבינלאומי דומה יותר לתחנת רכבת צפון בתל אביב. הדבר הכמעט ראשון בו נתקלים בכניסה ל בורמה – הביורוקרטיה. לפעמים זה מפתיע שמשהו בכלל פועל בארץ זו, כי חוץ מלמלא טפסים כמעט שאין זמן לשום דבר. איך ממלאים טפסים – גם זו תורה שלוקח זמן ללמוד. רצוי לזכור שבשום פנים ואופן אין להשאיר שורות ללא התיחסות. בכל סעיף צריך לרשום משהו אפילו אם אין לך שמץ מושג מה בדיוק רוצים ממך. עדיף לעשות " – "  או לרשום No מאשר להשאיר רווח נקי. גמרנו שלב א' של הטפסולוגיה, בקושי סגרנו התרמילים אחרי פקיד המכס והתחלנו לזוז לכוון הבנק להחלפת $10 "הלבנים" היחידים שבד"כ צריך להחליף וכבר מנג'ס לנו מישהו מאחור בדבר הוויסקי והסיגריות. הוא מציע 350 צ'אט, אנחנו מבקשים 500 (זה מה שספרו החברה' במרפסת) וכמובן שאין עסקים. אבל אל דאגה לא אלמן ישראל ההתחלה כ"כ מעודדת, אין ספק שיחכו לנו בזרועות פתוחות לקנות את הוויסקי והסיגריות ברנגון. במונית לרנגון (מחיר מזעזע של 40 צ'אט = 1.5 דולר שחור או 5.5 דולר רשמי) ארבעים דקות נסיעה שרובן עוברות במשא ומתן. הנהג עלה כבר ל 420 צ'אט, אבל זה עוד לא זה ורוחנו בהחלט מתעודדת. רוב הערב הראשון עובר בספורט הבין לאומי של רוב התיירים פה: טיול הלוך ושוב ממשרד התיירות ועד אל ה YMCA, שקית פלסטיק כתומה ביד ובה ה"סחורה". אנחנו מחפשים מימון לארוחת הערב הראשונה בבורמה. בסוף הצלחנו בקושי לקבל 470 צ'אט או משהו כזה, אבל אין דבר -  גם אנחנו נספר ש"צריך לקבל 500". לא חשוב אם נפלת או יצאת פראייר, העיקר מה מספרים לחברה' במרפסת. אחרי שגמרנו עם השטויות התחלנו קצת לפתוח את העיניים ולהסתכל סביב. רנגון מוזנחת מאד אבל רואים את הבסיס הטוב שהניחו פה האנגלים. הבורמזים עצמם אנשים ידידותיים להפליא ומוכנים להזמין אותך לכוס קפה או סתם שיחה על רגל אחת ברחוב, פשוט משום שתיירים מסקרנים אותם או משום שמצאו חן בעיניהם. רוב הבורמזים בודהיסטים אבל יש גם נוצרים ומוסלמים. בערב הראשון ברנגון וילי ואני יושבים על כוס קפה עם בורמזי מוסלמי ומגמגמים איתו בערבית. אח"כ גילינו שהמאכל הכמעט לאומי פה הוא חומוס, אותו אפשר לאכול עם פיתה (ממש!) או עם מלאווח – התחלנו להרגיש בבית. קצת חששנו בהתחלה – מה שותים ואיך וגילינו שיש בבורמה מנהג אדיר שפותר את הבעיה על הצד הטוב ביותר. בכל מסעדה או דוכן אוכל הכי עלוב, לא משנה מה תזמין, כמו שהתישבת לשולחן מגיעים שני דברים. אחד זהו קומקום של תה סיני עם מלוי אוטומטי (איך שנגמר התה מיד ממלא בעל הבית מחדש) וזה כמובן חינם. הדבר השני שמגיע זו מין מטלית בד די משומנת שנראית קצת עלובה ומרופטת כזו. כשמגיע האוכל שהזמנת, שהוא בד"כ שמן מאד ומגיע ללא מזלג או כף מתברר מה תפקידה של המטלית. מי שעדיין לא בטוח, מציץ הצידה אל שכנינו הבורמזים ו...יש אישור. אחרי שהבורמזי דנן תופס ביד (ימין כמובן!) איזה מלאווח מלא שמן, הוא מנגב את ידו במטלית ומעביר אותה הלאה. נושא יד ימין – יד שמאל חשוב מאד במזרח כי כאן ניר הטואלט נמצא בשימוש האדם הלבן בלבד ולכן יש להקפיד מאד ולא לטעות: יד ימין לאכילה בלבד ויד שמאל... למחרת מבלים עד אחה"צ ברנגון. נוסעים לפגודה הכי מפורסמת בבורמה – שווה דגון ושם אפשר בלי שום בעיות לשבת יום שלם. הבורמזים פשוט אוהבים לבוא למקדשים, אפשר לחשוב שזו צורת הבלוי הכי אהובה עליהם. מקדש ושווה דגון במיוחד זה לא בנין בודד שמתאספים בתוכו לתפילה, כי אם מערכת שלמה של בתי תפילה קטנים וגדולים, סככות למנוחה ולאכילה, דוכנים של מגידי עתידות ושל קוראים בכף היד (מקצוע חשוב מאד בבורמה) דוכני אוכל בלי סוף, חנויות של מתנות ומזכרות. הבורמזים הם, כנראה, אלופי העולם בקיטש וצריך פשוט לבקר במקדשים כדי להאמין שקיטש כזה אפשרי בכלל. הכל מצופה "זהבים" ונוצצים וסרטים צבעוניים עד להחריד. הפגודה המרכזית של שווה דגון מצופה זהב ובשפיץ שלה משובצות אבנים יקרות ענקיות. בשאר המקדשים תמצא בד"כ הרבה פחות זהב והרבה יותר ברונזה וחתיכות מראות נוצצות המשובצות בבנין. בחנויות מוכרים צמידים מזעזעים מזכוכית צבעונית, פסלוני בודהא, גובלנים קטנים עם קצת רקמה והמון המון "נוצצים", בובות של תיאטרון (תיאטרון בובות הוא כמעט פולחן בבורמה) ואבנים חצי יקרות מזיופי זכוכית ועד ספירים. הבורמזים באים, קונים קצת קטורת ואיזה עלה זהב דק. עושים סבוב מסביב לפגודה, נכנסים לאחד מבתי התפילה המשניים, מדליקים קטורת, מתפללים קצת ואח"כ לוקחים את עלה הזהב, מחפשים איזה נקודה ריקה על הבודהא הראשי (אין נקודה כזו) ומצפים אותה בעלה הזהב. אח"כ תורמים איזו תרומה לאחזקת בית התפילה, יוצאים והולכים לסככה שניצבת ליד. כאן מוציאים את ה"סנדוויצ'ים" – אורז מבושל + בשר או ירקות, עטופים בעלה עץ טיק ענקי, שותים תה סיני (ע"ח הבית) פורסים איזו מחצלת במקום מאוורר טוב עם רוח ופשוט תופסים תנומה של צהרים. בארץ חמה עם בתי עץ ובלי אפשרות טובה לקירור, יכול מאד להיות שהמקדש עם הצל והרוח מספק תחליף סביר למזגן. כל הבורמזים בלי יוצא מן הכלל לובשים מעין חצאית שהיא בעצם שפופרת בד הקשורה כמו מגבת בדרך למקלחת. החצאית נקראת לונגי ולובשים אותה גברים ונשים כאחד. כיוון שאין בלונגי כיסים חשוב מאד שבחולצה יהיו, אבל גם זה אף פעם לא מספיק. אז כולם בלי יוצא מן הכלל הולכים עם תיק צד כזה מבד. שלל צבעים אבל התלבושת צורתה אחידה. מכיוון שלבורמזים מבנה גוף עדין והגברים דומים לנשים, מבדילים ביניהם בשתי דרכים, על פי הלונגי.  א.  הגברים לובשים לונגי משובץ והנשים פרחוני או בצבע אחד.  ב.  הנשים קושרות את הלונגי כמו שאנו קושרים המגבת בדרך למקלחת. ואילו הגברים, בתצוגה של קואורדינציה נדירה קושרים מן קשר דמוי פרפר גדול במרכז הגוף מלפנים. חשוב מאד להשאיר שני פנסים חדים כתער מן הקשר ולאורך הרגלים עד לרצפה, אחרת זה לא זה. כיוון שהקשר רופף ונוטה להפתח, מבלים רוב הבורמזים את זמנם בקשירה מחדש של הלונגי. כעת נותרה רק הבעיה של קביעת מינם האמיתי של ה"רקדים" והמתחזים למיניהם, אבל על כך אולי בפרק הבא.

זהו. עכשיו נותר רק לספר איך נוסעים ברכבת בבורמה. בורמה כאמור ארץ עניה, בנזין יקר אימים ובקיצוב. המוטיבציה והיכולת לרכוש רכב – נמוכות למדי ולכן תראה בד"כ בערים מכוניות ישנות מאד מטות לנפול. חלקן הגיעו במלחה"ע II. הרבה מאד ריקשות אופניים או אופניים עם סירה בצד לנוסעים. בכפרים – עגלות שוורים. מעט מאד כלי רכב אז גם המוטיבציה לשפר את הכבישים לא גבוהה והם במצב זוועתי. המכוניות כמובן במצב מכני מזעזע, עובדות בעומס כבד ונשחקות מהר. בטנדר טויוטה למשל (דומה לפיז'ו 404) נוסעים במשך יום שלם 19 – 25 איש + מטען. לבורמזים יש כנראה ישבן וברכיים של ברזל. מכל האמור לעיל ברור שהפתרון הטוב ביותר – לנסוע ברכבת. בסה"כ הרבה יותר בטוח וגם הרבה יותר זול. הבעיה שלנו כתיירים היא שלקנות כרטיס רכבת ניתן בד"כ רק דרך משרד התיירות ואז מחתימים לך את הטופס, כלומר אתה משלם בצ'אטים יקרים (7 צ'אט לדולר). לכן בוחרים רוב ידידינו אפילו הלא ישראלים, שאצלם התכלבות איננה הספורט הלאומי, לנסוע במחלקה שלישית וללא קרון שינה. ושם כמו הבורמזים הקצת יותר מכובדים (אם כי יש תיירים היוצאים גם מכלל זה) לנסוע במושב מוזמן מראש ולא על הרצפה. לנוחיות הממשלה, כרטיסים לתיירים נמכרים רק לקרון אחד, כך שבמשך 12 – 15 השעות שאתה מבלה בנסיעה, אתה נמצא בד"כ באוירה בינלאומית. יושבים צפוף. שניים מול שניים על ספסל מעץ קשה, מזרון או סוודר לשבת עליו פשוט חובה. חשוב מאד גם התיאום בין היושבים – איפה שמים את הרגלים וכל כמה זמן משנים תנוחה. שיטת הריצ'רץ' רגלים פרוסות מול רגלים פרוסות או ישיבה חצי מזרחית – רגלים פרוסות מול רגלים מקופלות וכו'. מכיוון שרוב הנסיעה מתבצעת בלילה, כדי לחסוך בכסף למלון ולהרוויח זמן בשבוע הלחוץ יש צורך לתאם גם את נושא השינה: שניים על הארץ מתחת למושבים ובניצב להם ושניים מקופלים על הספסלים. איזו שמחה לאידם של הגבוהים. שיסבלו. צריך גם לשים לב שהנוסעים ללא מקום – אלו שבמעברים ושעל הרצפה ליד השירותים לא יתפסו את המקומות המיוחסים שמתחת לספסלים, כי אז ניסע עם רגלים מקופלות למשך כל 15 השעות של הנסיעה. בכל זאת גולת הכותרת של הנסיעה היא חיי המסחר או השוק שברכבת. לנוסעים ברכבת אין צורך להביא סנדוויצ'ים מהבית, מובטח להם שיוכלו למצוא מתי שירצו איזה מאכל שירצו. בכל כפר שעוצרים בו לאורך הדרך, לאחר שהתעוררו משנתם ליד המסילה, מתנפלים על החלונות עשרות כפריים, בד"כ נשים וילדים שמוכרים מים לשטיפת הפנים ולשתיה, תה חם, עוף צלוי, חרגולים מטוגנים, מסטיק, גרעינים, אורז מבושל עטוף בעלה עץ טיק, בורקס, בקיצור כל מה שרק תרצה. אם אתה ישן וחושש להפסיד את הארוחה, אל דאגה, הם יעירו אותך בלי שום נקיפות מצפון ומיד ידחפו אליך את החרגולים המטוגנים שלהם. הסוחרים היותר מתוחכמים עולים על הרכבת עם הסחורה (למשל 50 בקבוקי גזוז + דלי מי קרח לקירור) ומנהלים חיים כפולים של מסחר ערני מחד והתחמקויות נועזות מהקונדוקטורים מאידך. כל זה כמובן תוך תמרון וירטואוזי בין הגופים השרועים על הרצפה. אחרי שסוף סוף נגמר הסיוט וירדת מהרכבת, אתה לא מקבל אות הצטיינות כפי שחשבת שמגיע לך, אלא נופל על הטנדר טויוטה הנורא וכל מה שנותר לך לעשות במשך עשר השעות הבאות הוא לזכור בגעגועים איזה כיף היה לנסוע ברכבת...