| הסכנה מבית.... החלטת האו"ם בנובמבר 1947 ואיתה הכרזת העצמאות במאי 1948, הביאה אותנו להילחם מול מדינות ערב ומול הפלסטינאים במלחמה קשה מנשוא שבה איבדנו כאחוז מכלל אוכלוסיית היהודים בארץ בתקופה הזו.
מלחמה זו, נכפתה עלינו ולמעשה הייתה זו מלחמת הישרדות ע"מ להמשיך ולחיות במדינה שאך זו הוקמה. כלל מדינות ערב ואיתם אוכלוסיית הערבים הפלסטינאים בארץ, לחמו מול קומץ יהודים שאוגדו מארגונים שונים שהפך לצבא שנקרא צה"ל- צבא ההגנה לישראל.
במלחמה זו, הצלחנו למעשה לבסס את עצמאותנו ( ולא ניצחנו כי במלחמות אין מנצחים) וערביי הארץ נסו על נפשם ואלו שנשארו, הסכימו לחיות תחת שלטון היהודים והמדינה שאך זו הוקמה, מדינת ישראל.
מאז ועד עצם ימים אלו, ישנו כרסום הולך ומתמשך בנאמנות ובקבלת השליטה של היהודים בארץ. ערביי ישראל, טוענים לקיפוח מתמשך מצד היהודים, מה שלא בהכרח נכון ( ניתן לראות כיצד ערביי הארץ מתפתחים, משתלבים בכלל המוסדות ולפעמים אפילו מעבר לממוצע ביחס לגודלם).
לא אחת אנו נתקלים בפרצי אלימות קשים מצד ערביי ישראל, אלימות שגורמת לכוחות בטחון הפנים של ישראל להדיר רגליהם מתוך הערים והכפרים הערבים ולצערי הם מנצלים זאת לשם התרחבות, בנייה לא חוקית, אגירת נשקים ועוד.
לשיא הגיעו הדברים במהלך אוקטובר 2000 בעת שצה"ל יצא להילחם מול הפלסטינאים בעזה ובגדה. עשרות אלפי מתפרעים מערביי הארץ החלו במהומות בכלל האזורים שבהם הם מתגוררים ( בעיקר בוואדי ערה ובכפרי הגליל). שברו, הרסו, בזזו והפריעו למהלך החיים התקין של אוכלוסיית הארץ במשך כשלושה שבועות. מהומות אלו ידועים בכינויים מהומות אוקטובר. החיים בתוך חלקים מהארץ שותקו לחלוטין ואוכלוסייה רבה נאלצה למצוא דרכים חלופיות ע"מ להגיע ליעדם, אף כוחות הביטחון שלחמו נאלצו להניע כוחות בדרכים חלופיות קשות וארוכות יותר. מהומות אלו, גרמו לשבר גדול בין המדינה לערביי הארץ באותם ימים. לשמחתי, הצבא נאלץ להילחם בשתי חזיתות לא מאימות קיומיות על הארץ ולכן ניוד הכוחות בדרכים אחרות, לא פגע משמעותית ביכולת הצבא להילחם.
לאחר מספר שנים של שקט יחסי, אנו רואים שוב את ערביי ישראל מרימים ראש ומתחילים שוב את המלחמה מבית . מהומות ביום הכיפורים שעבר בעכו, התפרעויות וירי בנשק חם בפקיעין, מהומות סטודנטים באוניברסיטת חיפה ועוד כהנה וכהנה הפרות וזאת ללא אזכור לכך שכוחות הביטחון כלל אינם נכנסים למרכזי הערים והכפרים הערבים משום החשש להתלקחות.
גם השנה ביום הכיפורים, ראינו כיצד היהודים בארצם שלהם, נאלצים ללכת לבית הכנסת בליווי משטרתי ( מזכיר לי מאוד משטרים אפלים ממדינות ערב בעבר כנגד היהודים).
ואני שואל את עצמי עד מתי?
מה פה קורה?
האם לא די לנו באויבים מסביב שצריך גם אותם נגדנו?
למה הדבר לא נפסק אחת ולתמיד ומה קורה עם מדיניות הממשלה והמשטרה?
ישנן עוד שאלות רבות למכביר וכנראה שרק מלחמה שאנו כעם וכמדינה כלל לא ששים אליה, יבואו לפתרון בעיית ערביי ישראל. לא איש מדון אנוכי אך ההיסטוריה הוכיחה שרק בכוח ניתן להתגבר על אויבנו ולצערי במצב הקיים במדינה היום, ערביי ישראל הם אויבינו כי אי אפשר להסביר זאת אחרת.
מזכיר לי הדבר את דבריו של פרעה מלך מצרים שאמר בזמנו והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף אף הוא על אויבנו וכך נראה לי שיקרה עם ערביי ישראל במלחמה הבאה מול מדינות ערב או מולם, לזה אני קורא גיס חמישי.
לערביי ישראל אני קורא בהזדמנות זו, שלבו ידיים, הכירו בכך כי אנו שולטים בארץ וכי זו מדינת היהודים. השתלבו בתוך החברה הישראלית ותראו שהשד כלל אינו נורא. אל תנסו כל הזמן לפרוץ קווים וגבולות ולנסות לשנות מצב שלא ישתנה אלא רק יחמיר וירע לכם. תראו כי החיבור וההשתלבות תשתלם לכם. |