אנשים שאנחנו לא מכירים יותר יפים בעיננו. 

אנחנו רואים תמונת ראש, חצי גוף, עין, מבט, חיוך, ומשלימים את הפרטים.

מעניקים להם ידיים נעימות, עיניים אוהבות, חיוך כובש.

נותנים להם ריח.

בעל כורחנו אנחנו מייפים את דמותם בדמיוננו.

רק כאשר נפגוש אותם נגלה את הדבר הקטן הזה שבגללו התמונה היפה מתפוררת.

מספיק ניואנס כמו הטיה של האגן לפנים - מין הליכה שחצנית שלא שמנו לב אליה בתמונות - או חיוך שיש בו מרירות, כזה שנוטה כלפי מטה רק בצד אחד.

כפות ידיים גדולות מידי? שיניים קטנות מידי? לשון שמלקקת את השפה העליונה כל משפט שני?

אין לדעת מה גורם לנו לחשוב שאדם אחד הוא יפה והאחר לא.

ובאמת, איך יכולנו לדעת? אלה היו רק תמונות. 

אנשים שאנחנו לא מכירים יותר חכמים בעיננו.

קראנו את מה שהם כותבים ואהבנו כל אות.

המילים שלהם נגעו בנו.

אבל אנחנו נוטים לקרוא בין השורות.

אנחנו משלימים את מה שהם לא התכוונו אליו בכוונותינו אנו.

רק כאשר נדבר איתם, נשמע את טון הדיבור, נגלה את מה שמסתתר מאחורי המילים, נשמע אותם מגיבים לדברים שלנו, רק אז נדע. 

אנשים שאנחנו לא מכירים אוהבים אותנו יותר ממה שמגיע לנו.

הם מתאהבים בנו בגלל מה שנדמה להם שאנחנו. 

אני לא אומר שלא נאהב אותם כשנכיר אותם.

אני לא אומר שהם לא יאהבו אותנו.

אני רק אומר שיותר קל להתאהב בעצמנו דרך עיני אנשים שלא מכירים אותנו.

אני רק אומר שיותר קל לאהוב אנשים שאנחנו לא מכירים.