נפגשנו במטוס.

אני נסעתי למצוא סיפור. היא נסעה, כדי לברוח מסיפור.

ככה היא אמרה, כמה רגעים אחרי שהתיישבנו זו ליד זו.

השאירה מאחוריה (רק לסוף שבוע) איש ועוד איש.

עם אחד היא חיה. עם השני היא כמעט מתה.

ואז, לזה שעושה לה חיים, היה יומהולדת.

אבל הוא בחר לחגוג עם אשתו החוקית.

כל כך פשוט. כל כך כואב.

ולכן, הסבירה לי, בין דמעה ליפחה, היא ברחה לאדיס אבבה.

הכי רחוק, אבל לא ממש. רק ארבע שעות טיסה.

בטח שהחלפנו טלפונים.

וכשהסיפור שלי באתיופיה התגלה כאכזבה,

היה הכי ברור שאתקשר אליה. לשמוע את הסיפור שלה.

אני לא ידעתי כלום והיא כן,

אז לקחנו נהג ומכונית ונסענו לדברה זית.

איזור של המון אגמים כחולים, בתוך לועות געש מכוסי ירוק וגועשי בבונים.

היא זכרה את המקום הזה, שבו בילתה עם הוריה, מזמן מזמן.

רצתה לחזור אל החמימות, הרוגע, השקט ותחושת הבטחון של ילדה של אבא קצין וגיבור.

שיודעת שהוא שומר עליה, כי הוא חזק וגדול.גם אם לא רואים אותו ימים ושבועות.

בדרך סיפרה לי על הילדות שם. בין המשפחות של האיטלקים והקצינים הישראלים.

על ההרגשה שאם רק תבקשי, הכל אפשרי.

ואז, הגענו לשם, לבית הקיט  שהוריה רכשו לימות הקיץ.

עכשיו גרו בו אתיופים, שחייכו כשביקשנו להכנס.

אחר כך הלכנו לאגם וראינו את הלומדים והמשתכשכים

את המחזרים והאוהבים.

והיא בכתה קצת, כי גם פה לא חזרה אליה התחושה שהכל אפשרי.

ואני רק הקשבתי וצפיתי וצילמתי.

וכשישבנו בבית הקפה של המלון היחיד בעיר, ממש מעל האגם,

אפילו ראיתי איך מוכרים ילדים (אתיופים קטנטנים) להורים (אירופים עשירים).

איזה עולם!!!