כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כהלך התם (שירים לא ערוכים)

    בקצה כל הסופים
    נגלות ההתחלות
    של כל שכבר הווה
    ומתאווה.



    © כל הזכויות, לכל התכנים בבלוג זה, שמורות.

    0

    ובערוב היום ולעת ליל ערב...

    26 תגובות   יום חמישי, 1/10/09, 00:02
    .
    הפוסט הזה נולד בדיון שפתחה "ניק" (בקהילה "לכל שאלה תשובה") בעקבות הסרט "young at heart" המתעד את החבורה שבוידיאו לעיל... ובו שאלה "איך אתם רוצים לחיות בערוב חיייכם"...
    .
    שאלה שעליה אשיב... בסוף הדברים.

     

    לפני מספר שנים... בתוך כדי לימודים... החלטנו, חברה ללימודים ואני, להתנדב באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים, סו-קולד...

    .

    היתה לנו, כמובן, האפשרות להתנדב במחלקות ילדים או נוער... שלעצם ההתנדבות בהן נוספת יוקרה (אין לי הסבר למה)...

    אלא שבחרנו דווקא במחלקה של מבוגרים... כזו שמתנדב מעולם לא היה בה.. וזאת, בעיקר ולמיטב הבנתי, כי מרבית החבר'ה שם גריאטריים...

    .

    כבר בכניסה הראשונה שלי למחלקה, לראיון, הכה בי חיוורון צהבהב... לא רק של הקירות, שדווקא נצבעו לבן, אלא גם באוויר שהיה נדמה מלא בו... בצהוב העכור הזה...

     

    בכסאות המבוא, למולי ולמול תמונות נעות בדממה בטלויזיה... ישבה קבוצה נייחת, ממש כפשוטו, בוהה ללא הבעה... חלקה עוקבת אחרי צעדיי לשבריר וללא שינוי הבעה... וחלקה אדישה לנוכחות הזרה והמהדהדת שלי .. כשאני מנסה לצעוד בצעדים מדודים.. בנעלי העקב שלי... ולו רק כדי לשמר חזות יציבה.. כשבתוכי אני.. קפואה.

     

    אני לא יודעת מה היה מקפיא יותר... אווירת החולי, הדממה הכל כך זועקת... הריק הכל כל מוחשי או הריח.. ריח של וויתור... על החיים.. על עצמם.
    .
    נכנסתי לחדר בו ישבה הפסיכולוגית שאמורה היתה לראיין אותי וללוות אותי במשך ההתנדבות במחלקה... זה היה חדרון קטן מידי , לטעמי... גם בו היתה תחושה חריפה של סגירות...אולי סמלי לאותה תחושת *קיבעון* שמתלווה או מאפיינת את הגישה, כמו גם את האנשים (ולא רק המוגדרים *מטופלים*) המצויים שם...
    .
    הפגישה השניה שלי עם המחלקה היתה משכבר התקבלנו, החברה ואני.. והגענו לשיחת הנחייה שלפני הפעילות הראשונה... פורמלית, למי שתהה, הוגדרנו "מדריכות חברתיות"...
    .
    כך או כך.. אחת ההנחיות הראשונות והמרכזיות שקיבלנו היתה לא לגעת, באופן פיסי, ב*חולים*... מגע פיסי עלול, חלילה, ליצור בלבול אצל המטופלים הזכרים והם עלולים לפרש את המדע באופן שגוי.. ומזמין...
    .
    מיותר לציין ששמירת הכלל הזה ארכה, מבחינתי, את משך הזמן שמחדר ההנחיה למחלקה עצמה?...
    .
    נגעתי.. ברור שנגעתי... ונגעתי המון ומלכתחילה... עד כדי שבפעמים הבאות כשבאנו נפרשו הידיים לקראתנו - לקבל את החיבוק ואת הנשיקה... כן, גם לאותם מי שנדמים לכם דוחים למראה... אבל היו, באותם רגעים ובעיני, האנשים היפים ביותר שראיתם... ולו רק משום שלרגע קטנטן.. מישהו אהב אותם... וחשוב יותר - הם עצמם אהבו...
    .
    במסיבת פורים שערכנו, עם הצוות והמשפחות... הקבוצה הנייחת הזו - רקדה ושרה כילדים במסיבת פורים בגן... הקירות, כמובן, קושטו עוד הרבה קודם בעבודות יצירה.. אלא שהפעם הם קושטו במיוחד לפורים... מוסיקה הושמעה בקולי קולות... כיבוד, משלוח מנות.. ובעיקר - קולות צחוק... של אנשים בריאים!...
    .
    לא, לא חוללנו שום נס רפואי... גם לא עשינו שם משהו שאחר לא יכול לעשות..
    .
    ההבדל הזה... בין איש דומם לאיש שמניע מעט את שפתיו מעלה לכלל חיוך... הוא תוצאה של שינוי קטן בגישה... כפי שאמרתי, באחת השיחות, למנחה שלי...
    .
    ההצלחה במקום שהם, לכאורה, נכשלו היא משום הבחירה להתחבר לצד הבריא של החבר'ה שם להבדיל מהגישות "הטיפוליות" המקובלות .. אלה *המטפלות במחלה ואפילו בחולה* אבל מזניחות את האיש הבריא שבו...
    ..

    וזו גם תשובתי לשאלת הדיון של "ניק".


    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/10/09 14:55:

      צטט: ליריתוש 2009-10-03 00:07:56


      מדהים, איך שלא אחת הגורמים המקצועיים שוכחים שיש אדם מאחורי כל המעטפות החיצוניות האלו...

      את וחברתך המתנדבות וכל השותפים לענין, עשיתם עבודת קודש מופלאה.

      ירבו כמוכם.

      חג שמח!

       

      תודה, ליריתוש!

      וחג שמח... :))

        3/10/09 00:07:


      מדהים, איך שלא אחת הגורמים המקצועיים שוכחים שיש אדם מאחורי כל המעטפות החיצוניות האלו...

      את וחברתך המתנדבות וכל השותפים לענין, עשיתם עבודת קודש מופלאה.

      ירבו כמוכם.

      חג שמח!

        2/10/09 02:08:

      צטט: dovratz 2009-10-01 21:55:05


      מגע אנושי, חיבוק, תשומת לב, חיוך - זה כל מה שהאדם זקוק לו מרגע היוולדו ועד ליום מותו.

      חבל שלפעמים שוכחים את זה!!

      חג שמח!

      זהבה

       

      מ ד ו י ק!

      תודה, זהבה.

        2/10/09 02:06:

      צטט: arielst 2009-10-01 15:27:46

      נוגע ללב, נראה שהיום, לפחות בבתי החולים הפסיכיאטרים, לא הגריאטרים, הגישה שונה

       

      האמת היא שאין לי מושג/מידע לגבי המתרחש כיום...

      אני רוצה להאמין שחל שינוי...

      אם כי.. וחשוב לי לציין...

      אין שם הזנחה של מטופים או התעמרות בהם וכודומה...

      אלא להיפך..

      יש מסירות אין קץ של הצוות המטפל...

      אלא שההצמדות לכללים מיותרים... ולגישה מעוותת הם בעוכריהם.

        2/10/09 02:04:

      צטט: לחישת הלב 2009-10-01 11:36:11

       כמה נפלא שיש אנשים כמוך,

      תבורכי על פעלייך, ומעשיך

      קראתי ונשארתי ללא מילים

      יש דברים שניתן לשנותם,

      ומקווה שזהו המקרה,

      תודה,

       

       

      תודה, לחישונת... ריגשת.

        2/10/09 02:03:

      צטט: anata1000 2009-10-01 10:51:54


      טוב שיש אנשים טובים כמוך.

       

      אני לא *טובה*.. גם לא עשיתי טובה לאיש... אלא לעצמי...

      אין לך מושג כמה את למדה על עצמך מתוך התנסות כזו...

      וכמה את שואבת ומקבלת מאותם אנשים.

        2/10/09 02:00:

      צטט: דוריתדי 2009-10-01 07:44:38

       

      תודה, עידית.

      יש שיר נפלא שמדבר על המשל שהזכרת: that little bird..

      אני אינני טורחת להכין את ערוב ימי.. גם לא להתכונן להם...

      אולי כי אני לא נוהגת לחשוב במושגים של "עתיד"...

      אלא של הווה מתמשך...

      ואין לי מושג איך אזדקן...

      אבל בהחלט התחלתי כבר להתחנף לבנים שלי... קריצה

       

       

      יקירה

      שלי קוראים דורית

      ולה קוראים עידית

      ו... חיוךI'm flattered

      חוץ מזה... כמי שצמה כהלכתו ביו"כ

      בטוח שיש לך... אוריינטציה עתידית

       

       

      תדעי לך שהבלבול הזה אמור ממש להחניף שלך...

      שהרי ידוע הוא שאני מאוהבת בה.. בעידית :))

        2/10/09 01:58:

      צטט: ,תשוקי 2009-10-01 07:21:41

      קראתי, קראתי גם את התגובות.

      כולם יודעים הכל כולם מבינים בהכל.

      הפתרונות בידי כל אחד ואחד.

      איך אמר מי שאמר: אל תדון את חברך לפני שהיית במקומו"

      או "דברים שרואים מכאן לא רואים משם."

      עד כאן מאד מאד ובקיצור.

       

       

      אני לא חושבת שמישהו מהמגיבים נקט שיפוטיות... אןלי... ורק אולי...מלבדי...

      והשיפוטיות שלי, אם בכלל, היתה כלפי הגיה הטיפולית... וכלפי המטפלים...

      לא כלפי מי שנתונים בידיהם.

        2/10/09 01:54:

      צטט: leagat 2009-10-01 07:09:19


      קראתי את הפוסט הזה מהסוף להתחלה

      תקופה זו מתאפיינת בכינוי "השינה הגדולה"

      כי שנת המות מתחילה אצל רבים

      זמן רב לפני שהיא מגיעה בפועל

      יושבים על בימת החיים וצופים במתרחש סביבם

      כמו המון הצופה במשחקי הלודרים בקולוסאום ברומא העתיקה

      סערות מכל מן-מין שהוא - נדירות

       

      אבל את צודקת במאה אחוז

      שם עמוק בפנים

      נמצא אותו האדם

      מי שהוא היה תמיד

      לראיה סעודיים ציירים, זמרים, כיירים, אורגים, או בכל שדה אמנות - אומנות אחר

      נאחזים בחיים

      אולי אפילו בעיקשות יתר

      כי זכרון הטעם  מאדיר

       

      אלא כל זאת בקצב איטי יותר    

       

      אני לא יודעת אם האחיזה הזו בחיים היא פונקציה של עיסוק...

      אני חושבת שזו גישה, תפיסה, דרך חשיבה...

      זה מתן הרשות לעצמנו לבטא גם את *הילד*.

        2/10/09 00:44:

      צטט: מינואט 2009-10-01 06:02:09

      ריגשת אותי מאוד, יש לך לב גדול ורחב , לגבי מגע מי כמוני מבינה את הכוח שיש בו, המנטרה שעליה אני מגדלת את בנותיי היא שחיבוק הוא כוח, וחיוך חם תמיד עושה טוב, נסי לעבור ברחוב ופשוט לחייך לאנשים וראי שאין איש שלא יחייך אלייךחיוך

       

      בדיוק כך...

      אני עדיין *כופה* על הבנים שלי חיבוקים, נישוקים וליטופים... שהם מקבלים בהכנעה ובסלחנות... קריצה

        2/10/09 00:43:

      צטט: הטרמילר 2009-10-01 03:29:22

      ראשית תודה רבה שאת והיא קמתן ועשיתן. שנית אולי הפוסט שלך ימצא דרכו למוסדות הללו.

      שיטת הטיפול של המוסדות היא אסון לגלמודים. עובדה, איזה אור הבאתן. כבוד * 

       

      תודה, איש יפה.

      השיטה אכן העייתית בעיקר לגלמודים... וזה עצוב לראות עד כמה הם, ברובם, נזנחים שם ע"י משפחותיהם... בעיקר הכרוניים שביניהם.

       

       

        1/10/09 21:55:


      מגע אנושי, חיבוק, תשומת לב, חיוך - זה כל מה שהאדם זקוק לו מרגע היוולדו ועד ליום מותו.

      חבל שלפעמים שוכחים את זה!!

      חג שמח!

      זהבה

        1/10/09 15:27:
      נוגע ללב, נראה שהיום, לפחות בבתי החולים הפסיכיאטרים, לא הגריאטרים, הגישה שונה
        1/10/09 11:36:

       כמה נפלא שיש אנשים כמוך,

      תבורכי על פעלייך, ומעשיך

      קראתי ונשארתי ללא מילים

      יש דברים שניתן לשנותם,

      ומקווה שזהו המקרה,

      תודה,

       

       

        1/10/09 10:51:

      טוב שיש אנשים טובים כמוך.
        1/10/09 07:44:

      צטט: Rivka 2009-10-01 02:01:33

      צטט: דוריתדי 2009-10-01 00:40:05


      רבקה'לה כמנהגך, נגעת....!!!

      לי הזכירו דברייך את משל הציפור

      שבכוחה לעלות מעלה מעלה

      ובתנאי שתניע כנפיה ללא הרף

      אך אם תחדל תצנח ותיפול

      אם האדם אינו עולה מעלה מעלה

      על כורחו יורד מטה מטה

       

      אני חושבת (וגם מרגישה)

      שאנחנו מכינים היום את ערוב היום שלנו

      מי שחי עכשיו חיים מלאים

      ירצה ויצליח להוציא את המיטב גם תחת אילוצי גיל וחולי

      בשונה משריר אני רואה את הזדקנותם של הוריי

      ויודעת שאצלי זה יהיה מוכרח להיות אחרת

       

      תודה, עידית.

      יש שיר נפלא שמדבר על המשל שהזכרת: that little bird..

      אני אינני טורחת להכין את ערוב ימי.. גם לא להתכונן להם...

      אולי כי אני לא נוהגת לחשוב במושגים של "עתיד"...

      אלא של הווה מתמשך...

      ואין לי מושג איך אזדקן...

      אבל בהחלט התחלתי כבר להתחנף לבנים שלי... קריצה

       

       

       

       

       

      יקירה

      שלי קוראים דורית

      ולה קוראים עידית

      ו... חיוךI'm flattered

      חוץ מזה... כמי שצמה כהלכתו ביו"כ

      בטוח שיש לך... אוריינטציה עתידית

       

        1/10/09 07:21:

      קראתי, קראתי גם את התגובות.

      כולם יודעים הכל כולם מבינים בהכל.

      הפתרונות בידי כל אחד ואחד.

      איך אמר מי שאמר: אל תדון את חברך לפני שהיית במקומו"

      או "דברים שרואים מכאן לא רואים משם."

      עד כאן מאד מאד ובקיצור.

       

        1/10/09 07:09:


      קראתי את הפוסט הזה מהסוף להתחלה

      תקופה זו מתאפיינת בכינוי "השינה הגדולה"

      כי שנת המות מתחילה אצל רבים

      זמן רב לפני שהיא מגיעה בפועל

      יושבים על בימת החיים וצופים במתרחש סביבם

      כמו המון הצופה במשחקי הלודרים בקולוסאום ברומא העתיקה

      סערות מכל מן-מין שהוא - נדירות

       

      אבל את צודקת במאה אחוז

      שם עמוק בפנים

      נמצא אותו האדם

      מי שהוא היה תמיד

      לראיה סעודיים ציירים, זמרים, כיירים, אורגים, או בכל שדה אמנות - אומנות אחר

      נאחזים בחיים

      אולי אפילו בעיקשות יתר

      כי זכרון הטעם  מאדיר

       

      אלא כל זאת בקצב איטי יותר    

        1/10/09 06:02:
      ריגשת אותי מאוד, יש לך לב גדול ורחב , לגבי מגע מי כמוני מבינה את הכוח שיש בו, המנטרה שעליה אני מגדלת את בנותיי היא שחיבוק הוא כוח, וחיוך חם תמיד עושה טוב, נסי לעבור ברחוב ופשוט לחייך לאנשים וראי שאין איש שלא יחייך אלייךחיוך
        1/10/09 03:29:

      ראשית תודה רבה שאת והיא קמתן ועשיתן. שנית אולי הפוסט שלך ימצא דרכו למוסדות הללו.

      שיטת הטיפול של המוסדות היא אסון לגלמודים. עובדה, איזה אור הבאתן. כבוד * 

        1/10/09 02:04:

      צטט: ענף 2009-10-01 01:12:49


      אני עושה את זה פעמיים בשבוע

      כלומר התנדבות

      נותן להם אושר ,חיוך ואהבה

      כנ"ל להורי החולים.

      להתעלם צריך לב של אבן. מקווה בערוב

      ימי לסיימם מהר ולא לסבול ולהוות טרחה על אחרים.

      כמובן שזה לא נתון לשליטה והחלטה שלנוץ

      לכן אני היום בן 55 חי ונושם כל דקה בכייף

      מאושר וצוחק ומחייך ומחבק ו....מנשק

      ונהנה מכל רגע. ומי שלא עושה את זה

      יגיע הרגע שילמד בדרך הקשה כמוני. עד לפני כ7 שנים

      רק תעסוקה,עסק,ילדים,בית ולא היה אויר ל"נשמה".

      הייתי חייב לעבור ארוע טראומתי כדי להבין זאת.

      אבל יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם.

       

       

      אני חושבת, ענף.. שמה שקרב אותנו, אי אז, היתה החשיפה הזו שלך ואליך...

      בסרטון שהציג את הפעילות ההתנדבותית שלך...

      אז הבנתי שאי אפשר שלא לאהוב אותך..

      ובאשר לשאר הדברים שקראת - קרא את הפוסט הראשון בבלוג שלי.

        1/10/09 02:01:

      צטט: דוריתדי 2009-10-01 00:40:05


      רבקה'לה כמנהגך, נגעת....!!!

      לי הזכירו דברייך את משל הציפור

      שבכוחה לעלות מעלה מעלה

      ובתנאי שתניע כנפיה ללא הרף

      אך אם תחדל תצנח ותיפול

      אם האדם אינו עולה מעלה מעלה

      על כורחו יורד מטה מטה

       

      אני חושבת (וגם מרגישה)

      שאנחנו מכינים היום את ערוב היום שלנו

      מי שחי עכשיו חיים מלאים

      ירצה ויצליח להוציא את המיטב גם תחת אילוצי גיל וחולי

      בשונה משריר אני רואה את הזדקנותם של הוריי

      ויודעת שאצלי זה יהיה מוכרח להיות אחרת

       

      תודה, עידית.

      יש שיר נפלא שמדבר על המשל שהזכרת: that little bird..

      אני אינני טורחת להכין את ערוב ימי.. גם לא להתכונן להם...

      אולי כי אני לא נוהגת לחשוב במושגים של "עתיד"...

      אלא של הווה מתמשך...

      ואין לי מושג איך אזדקן...

      אבל בהחלט התחלתי כבר להתחנף לבנים שלי... קריצה

       

       

       

       

       

        1/10/09 01:57:

      צטט: sharir9 2009-10-01 00:26:12

      שבשיא הכנות

      שאני משתדל לא לחשוב על זה

      מספיק לי לראות את ההזדקנות של אבי

       

       

      מובן לחלוטין...

      אלא שהכוונה היא שלא לצמצם את הפרשנות/ההתייחסות רק לשאלת ההזדקנות.

        1/10/09 01:12:


      אני עושה את זה פעמיים בשבוע

      כלומר התנדבות

      נותן להם אושר ,חיוך ואהבה

      כנ"ל להורי החולים.

      להתעלם צריך לב של אבן. מקווה בערוב

      ימי לסיימם מהר ולא לסבול ולהוות טרחה על אחרים.

      כמובן שזה לא נתון לשליטה והחלטה שלנוץ

      לכן אני היום בן 55 חי ונושם כל דקה בכייף

      מאושר וצוחק ומחייך ומחבק ו....מנשק

      ונהנה מכל רגע. ומי שלא עושה את זה

      יגיע הרגע שילמד בדרך הקשה כמוני. עד לפני כ7 שנים

      רק תעסוקה,עסק,ילדים,בית ולא היה אויר ל"נשמה".

      הייתי חייב לעבור ארוע טראומתי כדי להבין זאת.

      אבל יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם.

       

        1/10/09 00:40:


      רבקה'לה כמנהגך, נגעת....!!!

      לי הזכירו דברייך את משל הציפור

      שבכוחה לעלות מעלה מעלה

      ובתנאי שתניע כנפיה ללא הרף

      אך אם תחדל תצנח ותיפול

      אם האדם אינו עולה מעלה מעלה

      על כורחו יורד מטה מטה

       

      אני חושבת (וגם מרגישה)

      שאנחנו מכינים היום את ערוב היום שלנו

      מי שחי עכשיו חיים מלאים

      ירצה ויצליח להוציא את המיטב גם תחת אילוצי גיל וחולי

      בשונה משריר אני רואה את הזדקנותם של הוריי

      ויודעת שאצלי זה יהיה מוכרח להיות אחרת

        1/10/09 00:26:

      שבשיא הכנות

      שאני משתדל לא לחשוב על זה

      מספיק לי לראות את ההזדקנות של אבי

      רשימות של שירים, סיפורים קצרים והגיגים שכתבתי (כולל קישורים) מצויות בדף הראשי שלי.

      פרופיל

      Rivka
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגובות אחרונות